צניחה חופשית

רק ידידים.

התחלתי לקרוא.. איך זה התחיל?

הרי לבלוג הזה כמעט אף אחד לא נכנס... ובכלל רשימת האחרונים שהיו פה מתעדכנת פעם במילניום, ואני בכללי אוהבת להיכנס אל מי שכבר כן היה פה.

נכנסתי לבלוג של "זה רק אני והשטויות". ברשימה שלה הייתה כותרת של בלוגים שהיא קוראת בהם סיפורים, ונכנסתי לקישר "רק ידידים- חובה!"

פה זה התחיל.

אני באמת אחת שאוהבת לקרוא הרבה, אבל בזמן האחרון אני לא נמשכת לזה יותר מדי... שמתי לב כבר שאם ספר לא מעניין אותי בצורה רצינית, אני יכולה להתחיל אותו ולסיים אחרי שבוע... שמתי לב שלוקח לי בערך שעה להיכנס אליו, אולי שעתיים, וגם אז אני נרדמת. כשספר מעניין אותי, אני יכולה לשבת גם כל הלילה ולקרוא אותו, עד שאבא שלי נכנס ב4-5 לפנות בוקר לחדר וצוחק עליי כמה שתמיד אהבתי לקרוא, ושאני אהנה בזה... (ברוח טובה כמובן) על דברים אחרים הוא תמיד כועס, אף פעם לא על קריאה.

אני תמיד מסתכלת גם על רמת הכתיבה. אם הכתיבה מפורטת מושכת מעניינת, נוחה, והתאכזבתי בעניין הזה. נכנסתי לבלוג, הפוסט האחרון היה פרק 181. התחלתי לקרוא כדי לקבל רקע על הסיפור, ועכשיו אני דיי מצטערת על זה כי זה קצת הרס לי...

פשוט קראתי את כל הפרק.

יש המון שגיאות מקלדת, וקצת שגיאות כתיב. ההרגשה היא כמו לקרוא אנסין בינוני באנגלית ולנחש את המילים הבודדות לפי הקשר במשפט. לפעמים חסרות אותיות, ורואים שהיא כותבת וישר שולחת, בלי לעבור על התוכן קודם ולתקן שגיאות מקלדת.

אבל מה, קראתי. וקראתי, ופירשתי את הטעויות, ואני חייבת לומר שנהנתי מהסיפור הזה יותר מכל סיפר אחר שקראתי בחיים שלי.

הרגשתי שאני לא יכולה להפסיק לקרוא, שאני חייבת לדעת את ההמשך...

חיפשתי את הפרק הראשון, התחלתי לקרוא, קראתי המון.

זה היה לפני יומיים, כבר הספקתי להבין שהיא מתכננת על 200 פרקים ושהיא כרגע במרוץ אל הסוף, ועצובה להיפרד מהדמויות בסיפור שלה. אבל אני עם הדיליי שלי, כשהיא הגיעה כבר ל181, אני רק התחלתי לקרוא.

וקראתי, ונשאבתי אל תוך הסיפור. לפעמים לפני פרקים היא כתבה שהיא שיכורה, ושמפריעים לה, וכל מיני דברים שלא הבנתי מה הקשר שלהם. אף פעם לא התאכזבתי מהתוכן. נכון, היו פרקים חלשים יותר שלא נגמרו במתח, לעומת פרקים שלפי המתח שלהם, הופתעתי בהמשך הפרק הבא. אבל בפרקים שבאמת היו חזקים, הרגשתי איך אני צוחקת, או אפילו על סף דמעות יחד עם הדמות. הסיפור הזה עורר בי תחושות שלא הרגשתי דרך אף כותב, דרך אף סיפור, או עלילה. אפילו התרגלתי לכתיבה המוזרה של הדיאלוגים(בחיים שלי לא קראתי סיפורים שכתובים ככה כמו שהיא כובת, זה ממש לא נוח). הכתיבה שלה באמת מהלב, הכתיבה שלה מכפה על כל הצורה הלא נוחה של הקריאה, והסיפור הזה פשוט מדהים.

ביומיים קראתי את כל 182 הפרקים, ועכשיו אני רק מחכה בקוצר רוח ל183. שמחתי בהערה שלה שאולי לפעמים היא תפרסם אפילו 4 פרקים ביום. אני אוהבת את הרצף, לא אוהבת מתח של יותר מכמה שניות עד שאני אגיע לפרק הבא.

בכל מקרה,

כאן זה מתחיל...

והייתי עושה קישור גדול יותר אם רק היה אפשר...

בעצם אני חושבת שאפשר, בהעתקה מהוורד :|

מומלץ, סוחף, מרגש, ולא מצאתי אפילו מילה מתארת אחת שאי אפשר לומר על הסיפור הזה, באיזשהו חלק. יש בו פשוט הכל.

הייתי חייבת.

כי היא ריתקה אותי לסיפור ואני לא יכלתי לעשות שום דבר אחר.

כי הלכתי לישון ב4 בבוקר רק כשהרגשתי שאני הולכת להתמוטט על המקלדת מרוב עייפות, וגם זה לא שניה לפני שהגעתי לפרק שנגמר בלי מתח. רק סתם ככה.

כי מגיע לה שכולם יקראו את הסיפור הזה ויחשבו כמוני, שהוא מדהים מדהים מדהים!!!!

אני לא יודעת כמה אנשים עוד יכנסו לסיפור דרך הבלוג שלי, אבל אני יודעת שהייתי חייבת. בענק.

אני אסכם את כל זה במשפט אחד, כל כך נכון.

מה שיוצא מהלב, נכנס אל הלב.

33>