צניחה חופשית

חלק ג'

"כיתות ט' פה, קומה ראשונה" אמרתי לה והלכנו לעבר הבניין הקרוב ביותר.

הכיתה הראשונה שחיפשתי הייתה ט'2, מקווה שקרן לא עברה כיתה. לא היה קשה למצוא.

הקשבתי בשקט. איזה שיעור יש להם עכשיו? לא זיהיתי את המורה.

שיערתי שכנראה זה מיכאל, והעדפתי לא להתעסק איתו. לא פעם הסתבכתי איתו בפרשיות שונות.

"יש לך פלאפון עלייך?" שאלתי את גל.

"תמיד" היא ענתה והוציאה אותו.

"אני צריכה לשלוח הודעה" אמרתי לה

"חופשי" היא ענתה.

כתבתי הודעה בSMS, 'תצאי החוצה, כדאי' ושלחתי, בתקווה שהפלאפון עליה, פתוח, במצב רטט.

"תחזיקי אצבעות" אמרתי לה.

הקשבתי לקולות שמתוך הכיתה

"קרן! צאי החוצה מייד, ויש לך הפרעה!" שמעתי צעקות. לא טעיתי, זה היה מיכאל.

מייד לאחר מכן נפתחה הדלת וקרן יצאה.

היא כמעט קפאה על מקומה כאשר ראתה אותי.

"מור!!" היא קראה נרגשת וחיבקה אותי.

"מה ל- מה?? איך הגעת לפה??" היא שאלה, מנסה להחליט מה בדיוק.

"בואי נצא, את צורחת" אמרתי לה, ושלושתנו יצאנו לחצר.

"מה לעזאזל, פריקית קטנה שכמוך, את עושה פה?! אין לך למודים??" שאלה קרן, נרגשת.

"אנחנו לא לומדים ביום ראשון, אז באתי לבקר אתכם, עם עוד פריקית קטנה- גל" אמרתי לה והצגתי את גל.

"היי" אמרה גל, מקרינה את השמחה שבה.

"עוד פריקית קטנה? שאלה קרן, ורק אז שמה לב שאנחנו דומות. "בוודאי! מצאת לך נפש תאומה! היא אמרה.

"תקשיבי. אני יודעת בדיוק למה באת לפה, ואני בהחלט מודעת לכך שזה לא בדיוק בגללי וגם לא בגלל כל שאר החבר'ה, שאגב מאוד מתגעגעים אלייך" היא אמרה.

"רואים עד כמה הם מתגעגעים. הם לא טורחים להתחבר למסנג'ר, או אפילו להרים טלפון כמה דקות לשאול מה המצב, מה חדש" אמרתי בבוז.

"בינינו, גם לה אין זמן אליכם, אני משגעת אותה" אמרה גל לקרן במה שהיה אמור להיות סוד עליי, רק שהיא אמרה אותו בקול.

קרן צחקה.

"תלכי לגיא אחרון" אמרה קרן. "סמכי עליי. אני מקווה שאת עדיין זוכרת שאפר לסמוך עליי, נכון?" היא שאלה.

"בוודאי שאני זוכרת" עניתי לה.

חזרנו למסדרון כיתות ט'. כדי להוציא את כולם מהכיתה, היינו צריכות תירוץ ממש טוב.

לבסוף החלטנו להעביר הודעה שהמורה לספורט קוראת להם לצאת עד סוף השיעור. זה עבד, כולם יצאו.

הם הופתעו ושמחו לראות אותי. גם אני שמחתי לראות את כולם, התגעגעתי אליהם בצורה יוצאת מהכלל, אבל עדיין משהו חסר לי. מישהו. גיא.

"תקשיבי, פריקית קטנה. לכי עם גל לכיתה, תפתחי את הדלת, ותחפשי את גיא. כשתראי אותו ואת יובל, שגל תיכנס ותגיד שהיועצת קוראת לשניהם." אמרה קרן.

"מיכאל נותן לצאת ליועצת, תמיד" אמרה מיטל.

"עוד עשר דקת במילא יש צלצול להפסקה, של רבע שעה" הוסיפה סיכל.

"סבבה, בואי גולי" אמרתי, ושתינו פנינו למסדרון לעבר כיתה ט'2.

רעדתי.

ידעתי בוודאות שאני הולכת להיפגש עם מי שהיה הידיד הכי טוב שלי מאז ומעולם, פחדתי לראות אותו שוב אחרי חצי שנה.

פתחתי את הדלת והצצתי פנימה. כל התלמידים הציצו לעבר הדלת, מייד חזרתי.

"פחדנית" סיננה גל ונכנסה בצעד בטוח לכיתה.

"היועצת קוראת לגיא ויובל" היא אמרה

"לכו" אמר מיכאל ושחרר את השניים.

יובל וגיא קמו, הלכו לעבר הדלת

"מי את בכלל?" סינן גיא כשהתקרב לגל.

"חברה של הפריקית שלך" היא ענתה לו, ורק אז הוא הבחין בי.

"פריקית שלי?" הוא שאל והביט. "מור??" הוא היה מופתע.

"אכן, פריקית קטנה. גם אתה מעוניין להזכיר לי את הכינוי שהוצמד אליי במשך השנתיים האחרונות?" שאלתי.

הוא לא ענה, הוא פשוט חיבק אותי.

זה היה מוזר, להתחבק עם גיא. הוא היה גבוהה ממני בערך בחצי ראש, וכדי להיות בגובה שלו בקושי, הייתי צריכה לעמוד על קצות האצבעות.

"פריקית קטנה שלי, ורק שלי, האמיתית, זו באמת את?" הוא שאל כלא מאמין.

"למה אתה כל כך מתפלא?" שאלתי אותו.

הוא עזב אותי.

"אין לך מושג כמה התגעגעתי אלייך, את כל כך חסרה לי" הוא אמר. "יש חדש?"

"לא הרבה-" גל השמיעה שיעול מזויף כלשהו. "רק, תכיר את חברה שלי מבית הספר החדש- גל" אמרתי.

"תאומות או משהו?" שאל יובל.

"לא, רק אופי זהה" ענתה גל.

"אז, אני מנחשת שאתה גיא, ואתה יובל?" היא הצביעה על כל אחד מהם. "ידעתי שאתה גיא ע"פ איך שנדבקתם אחד לשני ברגע שנפגשתם. זה היה כל כך צפוי" היא השלימה.

"כולם בחוץ" אמרתי, וארבעתנו יצאנו החוצה.

לא רציתי להיות עם כולם בהפסקה, רציתי להיות עם גיא, לבד, לדבר איתו קצת. זמן שלא היה לנו.

גל התחברה עם הרוב.

הלכתי עם גיא לספסלים מאחורי הבניין. קיפלתי את הרגליים שלי על הספסל, וגיא התיישב ליידי וחיבק אותי ביד אחת.

"פריקית קטנה, לא. את כבר לא קטנה, את כבר גדולה. כמה גדלת בחצי שנה?!" הוא שאל.

"אני לא יודעת, באמת השתניתי?" שאלתי.

"את עדיין נראית כמו פריקית עם הפס האדום והצמידים השחורים על היד. אני רואה שגם התחלת לשים שחור בעיניים, זה נמרח לך. אני מקווה שאת לא חותכת את עצמך, או מעשנת" הוא אמר והרים את יד שמאל שלי, שכל הצמידים השחורים כיסו את השעון. התפלאתי איך הוא כל כך זוכר אותי.

"עדיין יש לך את הצמיד שהבאתי לך" הוא אמר וחייך למראה הצמיד הכסוף שממנו נפלה האות M מוטבעת  בעיגול. התליון מיוחד. הוא נפתח, ובתוכו גיא שם משהו.

אני לא יודעת מה, אף פעם לא בדקתי.

גיא אמר שזה משהו מיוחד.

אני סומכת עליו, אני לא כל כך מעונינת לדעת מה זה.

"מה את עושה פה בבוקר? אין לך בית ספר? ועוד עם חברה?" הוא שאל.

"אנחנו לא לומדים ביום ראשון, ובמקום לשוטט איתה בקניון היא הסכימה לבוא איתי לפה, לביקור" עניתי.

"רק עכשיו כשאני איתך אני מבין עד כמה את חסרה לי. הקדשתי יותר מדי זמן ללימודים, ואני לא מבין מה כל כך מפריע לי ללמוד" הוא אמר.

"זה אומר שמעכשיו תדבר איתי יותר?" שאלתי

"לפחות שעה ביום, כמו אויר לנשימה" הוא השיב בחיוך.

"הביקור פה היה מתוך ייאוש, כולכם שקועים כל כך בלימודים, זה כל כך מבאס" להיזכר בזה שבר לי את הלב.

"לא נורא, מעכשיו זה ישתנה, לפחות מבחינתי" הוא אמר. "תחבקי אותי שוב, פריקית קטנה שלי. התגעגעתי אלייך המון" הוא אמר וחיבק אותי, שוב.