היא פקחה את עיניה ומצאה את עצמה בחדר לבן ברובו. לאחר שהתאוששה מעט, הבינה כי היא בחדר בית חולים.
"היי, תישארי לשכב אל תקומי" אמר קול עדין שכנראה התחבר ליד שהונחה בזהירות על ראשה, דוחפת אותו בעדינות חזרה אל הכרית.
"איפה אני?" שאלה מעיין. היא רק רצתה לדעת שניר בסדר, שאנאבל...
"אל תיבהלי חמודה, אני לוקחת לך דגימת דם. את בבית חולים" ענה הקול.
"איפה ניר? אנאבל? מה קרה ליואב?" שאלה מעיין. מכל השאלות שרצו בראשה, אלו הדברים היחידים שהצליחה לשאול.
"אני לא יודעת מי אלה ניר אנאבל ויואב, אבל עוד רגע, ממש כשאני אסיים לקחת לך דם ההורים שלך ייכנסו ויסבירו לך הכל אני בטוחה" היא השיבה, קולה עדין ורגוע, או לפחות כך משתדל להיות כדי לא להלחיץ אותה.
לפתע מעיין שמעה צעדים מתרחקים, וודאי סיימה את בדיקת הדם. היא הזיזה את ראשה לכיוון הצעדים, רואה אישה צעירה בבגדים לבנים. כנראה האחות שטיפלה בה.
"אמא, אבא!" שמחה מעיין לראות את השניים. "איפה הם? איפה ניר ואנאבל?" היא נלחצה.
אימה תפסה בידה והסתכלה בה מודאגת.
"מה קרה? אמא? איפה הם?" האם החלה לדמוע מעט.
"מה.. לא..-"
"איך את מרגישה, מעייני?" שאל אביה, כשתגובתה של אימה איחרה לבוא.
"אני בסדר, רק הראש קצת כואב ו..." מעיין ניסתה לקום, כך שהדבר הראשון שהתרומם היה ראשה, דרך צווארה. כאב חד תקף אותה לרוחב הצוואר. אביה הניח את ידו על כתפה, מבקש ממנה ללא מילים שתמשיך לשכב ולא תתאמץ.
"החתך לרוחב הגרון עמוק משהרגשת, מעיין. את יצאת מזה" הוא אמר. אימה של מעיין לא יכלה לעצור את הדמעות.
"מה זאת אומרת יצאתי מזה? אז מה קרה לניר ואנאבל?" היא תבעה לדעת.
"ניר הציל אותך" הצליחה האם להוציא משפט.
"הוא חייג מהנייד שלך למשטרה, שבאו עם אמבולנס. הוא הצליח להחזיק מספיק זמן כדי לספר להם מה יואב עשה, ואז הוא..." אביה לא הצליח לסיים את המשפט.
"איך?... מה היה לו?..." מעיין כבר הבינה. ניר כבר לא איתה.
"יואב חתך אותו בבטן, עמוק. הוא בקושי הצליח להגיע אלייך." הוא ענה בקצרה.
"והאקדח מאיפה?..." הזיכרון לפתע שב אליה במכה אחת. מה שקרה שם.
יש לו אקדח בחדר, לא בשימוש. הוא סיפר לה את זה פעם, נזכרה מעיין.
באותו יום שראתה את האקדח עומד על ברזל, על קירו של יואב.
יש שם כדורים? יואב טען שהם ישנים מאוד, כמעט כמו האקדח עצמו.
"ואנאבל? היא...?" למרות שמעיין ידעה את התשובה. היא ראתה את אנאבל קשורה שם לעץ, עטופה למחצה בחרקי אדמה למיניהם, נמלים מוצצאות דם, בעוד חלקים חשופים בעורה מלאים בלוטות אדומות של עקיצות ונשיכות.
"מתה. גם. מצאו אותה...-"
"אני יודעת איך מצאו אותה, אני ראיתי אותה."
אביה של מעיין לא ידע מה לומר. מה הוא כבר יכול לומר לבתו שאיבדה את שני חבריה הטובים ביותר, לקראת השנה האחרונה שלה בלימודי חובה, ויחד איתם עברה טראומה כל כך קשה עם פסיכופט שלא וויתר עליה בצורה אובססיבית למדי? איך יוכל לתמוך בה בדרך הטובה ביותר? אפילו אימה לא עומדת בעובדות ובוכה מולה, בעודה צריכה להיות חזקה כדי לעודד את בתה.
"כמה זמן אני פה?" שאלה מעיין.
"כל הלילה. את התעלפת ואז הרדימו אותך, עכשיו כמעט צהריים" הוא ענה.
"אני רוצה ללכת להלוויה שלהם" אמרה מעיין.
"אבל את בקושי יכולה להזיז את הראש...-"
"זה ממש חשוב לי" התעקשה מעיין.
אביה הביט לעבר הדלת. רופא, כנראה זה שטיפל במעיין, עבר שם. הוא הסתובב ופנה אל הרופא.
אימה של מעיין קמה מהכיסא עליו ישבה וחיבקה את ביתה. היא לא ידעה איך להתמודד איתה.
"יהיה בסדר..." היא אמרה, למרות שנראתה יותר מוטרדת מביתה שעברה את הטראומה.
תגובות?
©opyRight
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
