למה חלק א'? כי אין לי כוח להמשיך את הפרק. המשך אולי בלילה :|
מעיין רצה בין העצים, מתחבאת מיואב.
היא לא הכירה אותו יותר, הוא נראה לה האדם הכי זר שפגשה מעולם.
יותר זר מכל אדם אחר שיבוא אליה באקראי ברחוב.
במעמקי היער, היא הסתתרה מאחורי עץ עבה, נשענת על הגזע הקשה ומתנשפת.
סכין חדה יצאה אליה, נצמדת לגרונה.
היא הרגישה את הלהב מדגדג את עורה, יודעת שכל תזוזה אפילו הכי קטנה, תחתוך את גרונה.
היא ידעה שהיד לא תהסס לזוז.
היא ידעה, שאין לה לאן לברוח.
"אז את איתי?" הוא שאל, קולו נמוך ושפתיו חייכו.
היא יכלה לשמוע את החיוך דרך קולו, היא יכלה להרגיש את נשימתו על צווארה.
"כן, ככה מעייני. או שאני אהיה איתך, או שאף אחד לא יהיה איתך" קולו כבר לא נשמע מחייך.
מעיין פחדה. פחדה כמו שלא תארה פחד מעולם, כמו שלא הרגישה בחייה.
"איפה הם?" זהו הדבר היחיד שעלה במוחה.
"החבר שלך, והפרוצה הקטנה הזאת שלך, כבר לא איתנו את יכולה להיות בטוחה. עכשיו זה רק אני ואת, מול כל העולם. ואף אחד, אבל אף אחד," הפה שלו היה קרוב לאוזנה והמילים שלו הדהדו לה בראש.
"אף אחד, לא יפריד בינינו"
מעיין רצתה לצעוק, לדחוף, לרוץ. היא לא יכולה לעשות שום דבר מאלה, כיוון שראשה היה צמוד בסכין לגזע עץ.
צעד. עוד צעד.
העלים על הקרקע רשרשו קלות.
היא לא הייתה בטוחה שאלו הם צעדים, אבל נראה שיואב תאר לעצמו שזו הרוח.
טעינת אקדח.
מעיין הרגישה את הסכין נצמדת יותר אל גרונה.
היא הרגישה שהוא נחתך לאט לאט, מהחדות של הסכין.
היא הרגישה את הפחד בידו של יואב.
"תשחרר אותה" הקול היה מוכר. היא לא הצליחה לזהות את הקול, כאב לה.
היא הרגישה את הדם רוצה לצאת מהחתך שנחסם על ידי להב הסכין, ולא יכלה להתרכז בשום דבר אחר.
סחרחורת איימה על גופה שיתמוטט.
אסור לה להתעלף, היא תמות בטוח. הסכין יותר מדי קרובה אליה מכדי למנוע מידו של יואב להגיב במהירות לתזוזה ממנה.
יריה.
הסכין הפסיקה לרעוד, ונשמטה עם ידו וגופו של יואב לרצפה.
היא רק הזיזה את ראשה, רואה את פניו של ניר, תופסת את ידו ורואה פתאום שחור.
©opyRight
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
