מעיין רצה בתוך סבך עלים וענפים ארוכים שנפלו מעצים גבוהים והסתירו את המשך דרכה.
היא רצה, זורקת את הענפים לכל כיוון שרק אפשר שיפנה לה את דרכה לרוץ הלאה.
את הצעדים היא שמעה מאחוריה, אך לא הייתה מסוגלת להסתכל.
הפחד להסתכל לאחור מנע ממנה כל מחשבה אחרת, כיוון שהייתה מרוכזת בלהילחם ברצון לעכב את עצמה.
עוד ענף, עוד עלים. ידיה כבר היו עייפות מלהדוף אותם הצידה.
לפתע הזיזה במאמץ רב ענף, בדיוק כשידעה שהיא לא יכולה יותר לרוץ והייתה חייבת לעצור.
היא ראתה מולה את ניר ואנאבל קשורים אחד בשני בחבל עבה, וקשר נוסף שסובב צמוד סביב צווארם, קישר ביניהם ובין העץ הגדול ביותר שראתה עד כה.
הם עמדו שם באויר, תלויים. סכין נצמדה אל גרונה.
"נו, איך ההרגשה, מעייני?" הוא אמר. היא לא ראתה אותו, כשרצתה להסתובב, הכל נהיה פתאום לבן.
מעיין פקחה את עיניה בבהלה, מבהילה איתה את ניר.
"מה קורה?" הוא שאל אותה, מחבק אותה כדי שלא תפחד.
עד כה היא שמה את ראשה על רגלו ופשוט נרדמה לאור המדורה על שפת הים.
היא הרימה מבטה למעלה, רואה מעליה את השמיים הנקיים כל כך מכל דבר: חסרי עננים, זרועים בנקודות אור קטנות רחוקות ובלתי מושגות. השמיים אפילו לא היו שחורים, היה בהם שמץ צבע כחול, והירח לא נראה.
רק אז שמה לב שדמעות ירדו מעיניה.
"היי ילדה, הכל בסדר מאמי?" שאלה אנאבל שישבה צמודה אל יואב, צמודה מדי, חשבה מעיין עד שנזכה שהשניים הם בעצם זוג.
"כן... היה לי סיוט..." היא אמרה.
מעיין קמה.
"לאן את הולכת מותק?" שאל ניר.
"להסתובב על החוף. לא טוב לי, זה היה סיוט נורא" היא השיבה.
"אני אבוא איתך" קם גם הוא.
הם הלכו לאט על החוף, מתרחקים אט אט מהמדורה שהקימו ארבעתם.
"אז על מה חלמת?" שאל ניר.
"חלמתי.. היו הרבה ענפים סבוכים.. עלים... מקום אבוד ביער. ואני רצתי ופיניתי אותם כדי להמשיך לרוץ, ומישהו רדף אחריי. ואז.. כשלא היה לי יותר כוח לרוץ... הענף האחרון שידעתי שאני לא אוכל להמשיך לרוץ אחריו, הראה לי אותך ואת אנאבל, תלויים על העץ, קשורים ביחד בחבל. ואז מי שרדף אחריי תפס אותי והצמיד אליי סכין, וכשהסתובבתי לראות מי זה... הכל נהיה פתאום לבן..." מעיין נעצרה, קוברת את פניה בתוך כפות ידיה.
"או-וואה. אנאבל המתוקה הזאת, לראות אותה תלויה, זה בהחלט ברור למה התעוררת בוכה..." הגיב ניר.
"גם אתה היית שם, להזכירך. איך זה לדעתך לראות את שני החברים הכי טובים שלך תלויין חנוקים על עץ?!" צרחה מעיין. הסיוט הזה הטריף אותה מכל כיוון. למה בכלל חלמה אותו? מה הבהיל אותה כל כך?
"אני חבר טוב שלך?" תהה ניר. את כל תשובותיו אמר בטון ציני במקצת, מנסה להקצין ולהראות דרמטי, אולי להצחיק את מעיין.
"בטח שאתה חבר טוב שלי, אתה הידיד הכי טוב שלי מאז שפגשתי אותך, אתה כל כך חשוב לי..." השיבה מעיין.
ניר חייך, את החיוך הזה שמעיין אהבה. זה שהרגיע אותה תמיד, זה שהצחיק אותה, זה שהיה לצידה.
"את הידידה הכי טובה שלי מאז שרק שמעתי עלייך. עוד אז ידעתי שאת ואני, זה סוף העולם" הוא אמר, שם את ידיו על מותניה של מעיין וקרב אותה אליו. קרב אותה מאוד.
"מה?" צחקה מעיין והביטה בו. הוא השיב לה מבט מחייך, שמח על כך שגרם למחשבותיה לנדוד מהסיוט שעברה.
לא כצפוי, הוא נישק אותה.
שפתיהם חתומות, צמודות. נשיקה שנמשכה לא יותר מכמה שניות ספורות.
"היי, על מה זה?" שאלה מעיין, כמעט לוחשת.
"על זה שאני אוהב אותך" השיב ניר.
"גם אני אוהבת אותך... אבל..." מעיין הביטה בו בחצי עין. הוא יודע את התשובה כבר.
"אבל לא להיכנס לזה כי חבל על הידידות שלנו, אוף את קרציה" חייך ניר. הוא חיבק אותה חזק וקרוב, שלא תברח. "לפחות לחבק אותך זה בסדר?" הוא שאל.
"אני חושבת שכן" צחקה מעיין. ניר, מחוזק החיבוק, הרים את מעיין מעט מעל הקרקע, כשהיא נתלית על צווארו.
"אל תברח לי לקשרי חברות, בוא נישאר ידידים. הכי טובים. בבקשה אל תתאהב בי..." ביקשה מעיין, כמעט מתחננת.
"אוקיי אוקיי, אני מבטיח. לא מתאהב." השיב ניר. "אבל לפחות אל תחלמי עליי שתולים אותי על עץ, בבקשה. אני רוצה לחיות, אפילו בחלומות שלך" הוא הרגיש טעות כשהפך את הרעיון לבדיחה ברגע שמעיין לא חייכה עוד.
"אה.. אני.."-
"לא, עזוב... אתה לא מבין..." מעיין יצאה מליטוף ידיו של ניר, חוזרת למדורה בצעדים גדולים.
©opyRight
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
