אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת אלייך, או למה אני מדמיינת אותנו בשיחה.
מצד אחד, השגת את מבוקשך. אני מתחרטת שהכרתי אותך, למרות כל מה שהיה.
ההרגשה לא באה מתוכי. מבפנים, אני מרגישה שהכל היה שקר.
ולמרות הכל אתה חסר לי. חסר לי כמו שתמיד תארתי שתהיה אם תלך.
למרות שאני לא רוצה שנחזור לדבר, למרות שאני מתחרטת על מה שהיה.
למרות שאני יודעת שאנחנו לא מתאימים ולעולם לא נוכל להיות ביחד, אפילו ידידים רחוקים.
אני בכל זאת לא יכולה להסתכל עלייך, ולא להיות עצובה. לא להיזכר.
קשה להיות בריב, קשה בכלל למחוק זכרונות.
אני מוכנה להתעלם, רק תגיד לי- איך מוחקים זכרונות??
כי כל עוד אני זוכרת, אז זה לא משנה כמה אני מתחרט שהכרנו.
זה היה, זה קרה, והיה נהדר. וזה זיכרון, אתה יודע.
אמרת לי פעם...
"...אפשר להדחיק זכרונות, לא לשכוח מהם..."
אז אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה ממך, וטוב שזה בא במכתב, ולא בשיחה.
כי אני לא רוצה לשגע לך את השכל סתם.
אז מצד אחד, אתה חסר לי.
מצד שני, אני יודעת שזה לא יילך, שוב.
ושוב, מצד שלישי, מעל הכל, אתה חסר לי.
אני רק רוצה תשובה, ממישהו, מי שזה לא יהיה.
מה אפשר לעשות???
איך אפשר להתגבר על תקופה שמרגישה שקרית מכל כיוון, אבל עדיין היתה התקופה הכי טובה?
במה בוחרים, בחרטה על שבכלל הכרנו, או בגעגועים לימים הטובים?
אני אשמח, יום אחד, להבין מה לעשות.
בתקווה שעד שיגיע היום הזה, אני עדיין לא אשתגע.
עדיין שלך, שוקו.
©opyRight
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
