צניחה חופשית

            תמיד כשנסענו בכביש הראשי,

היא הסתכלה דווקא על הבניינים הנמוכים.

אף פעם לא טרחה לזקוף את צווארה

כדי לראות את אלה עם יתר הקומות,

תמיד לקחה בחשבון את מה שהתאים רק לה

מבלי להתחשב בדרישות ומטרות.

            תמיד דאגתי לה, 

שהיא לא שואפת מספיק רחוק-

שהיא תמיד נשארת מקובעת,

תמיד פחדתי שכשאוציא אותה לעולם

היא תיבלע מייד בתוך השקיקה לדעת.

כי איך אפשר להתמודד עם חלונות כל כך גבוהים

כשכל חייך חיפשת רק מעל המרתפים?

            יום אחד היה לי מספיק אומץ כדי לשאול

למה היא כל הזמן מסתכלת רק על הנמוכים,

למה מעולם לא התעניינה בגורדי השחקים,

והיא דווקא ענתה לי כאילו חיכתה שאשאל..

"בכל מקום נמוך אני מחפשת יסודות מהם אבנה מגדל"

אני רק מוודאת שהמוח שלי עדיין לא התנוון. שבת שלום :)