צניחה חופשית

או בועה 3, תגידו לי אתם. :)

            כולם כבר ירדו למטה ורק אני נשארתי, עדיין מחפשת את הפריטים האחרונים בחדר שהם החשובים ביותר, אחרי הכל לא בכל יום אתה מתכנן את הבריחה של חייך. כשסיימתי יצאתי, הגעתי למעקה הקומה והסתכלתי על כל 8 הקומות למטה. הייתי צריכה לרדת רק ארבע, אבל אם כבר אני בורחת, לפחות שיהיה בסטייל.

            קפצתי על המעקה בתנוחת צפרדע, חייכתי לכל האנשים הקפואים שנעצו בי מבטים המומים, וצנחתי למטה.

            קומה אחת, שתיים, תפסתי במעקה של הקומה השלישית בכוונה להחליק את הקומה הרביעית בספירה. נעצרתי לרגע, תלויה כך במעקה כאילו נפלתי מהקומה ורק במקרה הצלחתי להיאחז בו כדי שלא להתרסק בתחתית המדרגות.

            "את תמיד מנסה להתאבד ככה?" אפילו לא הבחנתי בטומי מתקרב כשבחנתי בשעשוע את כל האנשים שלא החליטו אם להציל אותי או לברוח.

            "אתה הורס לי את כל הכיף" התנדנדתי מעט אחורה כדי לקפוץ קדימה אל תוך הקומה, ממש כאילו אני מטיילת בגן שעשועים ולא מתנדנדת על מעקה בגובה ארבע קומות. עכשיו כולם יודעים מי אני אז אין ספק שאצטרך לברוח, אבל למי איכפת? זינקתי לעבר היציאה לים הפתוח ותוך רגע הגעתי למזח המכוסה אצות. כמו שצפיתי, ראיתי שם את שני ההורים שלי עם שלושת האחיות שלי, כולם יושבים על אבן ירוקה למרגלות מים ירוקים.

            צעדנו אליהם, אני מדחיקה את כל הצעקות הנגעלות שמתוכי, ובדיוק כשהתכוונתי לשאול לאן פונים עכשיו- הם הקדימו לדבר. "הבאת את הדרכון שלך?" שאלה אמא שלי.

            "הייתי צריכה?" הייתי מופתעת, כי לאף אחד מהם אין דרכון, אז לא צפיתי שיבנו דווקא עליי- כשאני היחידה שטורחת להתנהג כמו אנושית ודואגת שתהיה לה תעודת זהות וגם דרכון. הייתי בטוחה שכולנו פשוט נזנק מארץ לארץ עד שנמצא מקום שנוכל להישאר בו מספיק זמן.

            "רוצי" אמא אמרה. אז אני רצתי. בתוך שניות מצאתי את עצמי שוב בקומה התשיעית, זו שהתאבדתי ממנה בזינוק מרשים, צועדת לעבר דלת החדר שעדיין הייתה שלי- עדיין היינו אורחים במלון הזה.

            נכנסתי לחדר ואפילו לא טרחתי להדליק את האור, אני לא זקוקה לזה. חיפשתי קודם על המדף החשוף. מצאתי ערמה של דפים, התחלתי לחפש ביניהם ספרון. מצאתי חתיכת פלסטיק ששמרתי בה כמה תמונות פספורט ישנות. "אז כנראה שיש לך תעודת זהות" שמעתי קול מוכר מאחוריי בשנייה שנגעתי בעטיפת הפלסטיק.

            "אולי" הגבתי באדישות כשהכנסתי את התמונות לכיס מכנסי. הקרב יתחיל ממש בעוד רגע, כשאני אמצא מה שהוא מחפש.

            "איפה כולם?" הוא שאל בנעימות מזויפת.

            "בחוץ" עניתי בקצרה כשהמשכתי לחפש. ראיתי את תעודת הזהות ולא התעכבתי עליה כדי שלא יקבל את מבוקשו. פתחתי את הארון ומייד ראיתי את הספרון.

            "אולי תתני לי לשמור על זה, ליתר ביטחון" הקול המזויף הפך לי את הבטן בכל הברה שהגה.

            "באמת שלא צריך" הייתי חייבת להיות מנומסת, חוק ברזל. אולי כשנהיה נמלטים לא נהיה חייבים. מעניין איך זה עובד...

            "אילסה" הקול שלו נהיה יותר תקיף. עכשיו זה הולך להיות מעניין. החזקתי בידי את הדרכון ושלפתי בזריזות גם את התעודה מהמדף, שתיהן בטוחות יותר בין האצבעות מאשר בכיסים.

            "הרי בסופו של דבר את תנסי לחשמל אותי בתקווה שיהיה לך יתרון של 30 שניות לברוח," דבריו נקטעו כשבדיוק הבנתי שהתגובה שלי הייתה אוטומטית לגמרי. גם אם התכוון להסס ולחלוק עליי בהמשך המשפט- הוא לא הספיק.

            הזינוק שלי הפעם לא נועד להשתעשע אלא למהר, כך שתוך שניות כבר הייתי שוב על המזח. המים היו כל כך ירוקים וכל הסלעים מכוסים טחב ואצות גם הם עד שהעדפתי לזנק למשפחה מאשר לצעוד אליהם.

            זינקתי מעל המים, כל הירוק הזה העביר בי צמרמורות וגרם לי לראשונה לפקפק ביכולות התעופה שלי. תוך כדי שאני נהנית מצללי צבי הים והדגים העצומים שלא היה לי ברור איך חיו בחושך הזה כל כך הרבה, הזכרתי לעצמי שגם התעופה הזאת בנויה על זינוק ותאוצה, לא הפיזיקה האנושית הכי הגיונית אבל עדיין יש לה אחיזה במציאות. שלוש שניות של תעופה שהצלחתי לצבור להנאה בידיעה שלמרות הפחד, התעופה מספיק בסיסית כדי להחזיק אותי באוויר אחרי שלקחתי זינוק כל כך מחושב. ואז צנחתי לצד המשפחה.

            "אין לנו זמן לבזבז," פתח אבא שלי כשגבו אל המלון שבעוד רגע נעזוב. "מזנקים למקסיקו".

            עיניה של אמילי נפערו בתדהמה. הרגשתי כמוה, אבל הייתי חייבת לשמור על אדישות למרות המרחק העצום. "כולנו?" היא גמגמה.

            "חוץ מאילסה" הוא ענה תשובה שהפתיעה גם אותי. איך חוץ ממני, אם אני המזנקת החזקה ביותר בחבורה? "את טסה לשם" הוא השלים את התוכנית.

            לא היה כאן שום היגיון, ובכל זאת השלמתי עם העובדה שהיום כנראה הולך להיות שקט במיוחד. אני הגעתי לשדה התעופה לבדי, מתענגת על המבטים שהצלחתי לקטוף בנוכחותי ללא מזוודה. המצאתי תירוץ על משפחה שמחכה לי ולכן אני לא זקוקה ליותר מתיק קטן. הניחו לי לעבור בלי עוד תחקורים, למרות שעדיין הרגשתי את המבטים של הבודקת נעוצים בגבי. בטח, התיק שלי הכיל כמעט כלום, אז גם התירוץ הזה נשמע להם צולע. התאפקתי כל כך שלא למשוך תשומת לב...

            דרך חלון המטוס הייתי יכולה להבחין במשפחתי חוצה את היבשות בזינוקים זריזים וחזקים. הם מתחזקים שם בזמן שאני מתייבשת כאן, הם עושים את כל הכיף בזמן שאני ממש משתעממת. הגענו למקסיקו כמעט באותו הזמן, אני נחתי עשר דקות לפני שהם חצו את הגבול. כיוון שלא הייתה לי מזוודה לחפש, פניתי ישר לכיוון היציאה.

            עברתי את הבדיקה הביטחונית ביציאה והמנורות בישרו לי שהכל תקין. הבודקת סיימה לבחון את כל מעט הפריטים בתיק שלי והגישה לי חזרה את הדרכון. "את יודעת שגלאי התעופה רחוקים מכאן" למה שהיא תגיד את זה לי? הרי אני בסדר. "תפסו חבורה במפרץ" ובראש שלי כבר ראיתי את כל המשפחה שלי קופאים במקום כשהם מזנקים לחצות את הגבול. "תקשיבי, אוריון. אני לא יודעת מה את או החבילה שלך מחפשים כאן אבל החוק עוד יתפוס אתכם" היא נעצה בי מבט שידע מי אני, אבל אני רק המשכתי ללכת בלי לומר מילה או לשנות הבעת פנים. בראש שלי כבר ראיתי את הכל בהילוך איטי מהיר במיוחד, איך הם קופאים באוויר, מתהפכים על רצועה דמיונית ואז נהדפים לאחור, אל תוך גבולות המדינה החדשה. אני מכירה את תופסי התעופה האלה, הכרתי אותם יותר מדי טוב. מספיק טוב כדי לדעת שמהרגע שכולם קמו מההלם, הם כבר לא המשפחה שלי, אלא המחפשים הרשמיים שלי. כל השישה. ולא ייקח להם הרבה זמן לעלות על זה אז כדאי שכבר מעכשיו אני אתחיל לברוח.