המפגשים לקראת הנסיעה לפולין קשים. מזעזעים אפילו, אם יורשה לי לומר.
זה פשוט עצוב לראות כמה שהשכבה שלנו לא מחוברת לשורשים של העם שלנו, כמה שהילדים אטומים.
בשנה שעברה המשלחת מנתה קרוב ל-35 תלמידים. השנה? לא היינו קרובים ל-20 באף אחד מהמפגשים.
אין מילים לתאר את האכזבה...
אותי לא היו צריכים לשאול בכלל. מהרגע שידעתי שסבא שלי ניצול שואה ידעתי שאת הנסיעה לפולין אני לא אפסיד בשום אופן.
ועכשיו כל המסע הזה בסימן שאלה אחד גדול כי אין מספיק ילדים.
למישהו יש רעיונות איך אפשר לשכנע ילדים לצאת למסע החשוב הזה?
איזו שאלה נוראית לשאול.
בנוסף לכל ההרצאות, הסרטים, המצגות והסיפורים שאנחנו שומעים על תקופת השואה, המדריך שלנו ביקש מאיתנו לכתוב.
טוב, הוא לא ביקש במפורש, אבל הוא אמר שיהיה נחמד אם מישהו מאיתנו יחזיק יומן מסע.
אני לא יכולתי להתחמק מזה, לא יכול להיות מצב שחוויה כזאת תעבור עליי ואני לא אכתוב...
אני מצרפת לפוסט הזה קטע קטן שכתבתי אחרי שראינו סרטון קצר על הילדים בשואה.
ילדתי הלכה. הלכה רחוק מאוד.
מהמקום בו אני עומדת, אני
עדיין יכולה לראות את צילה. מרוחק, מיטשטש מצעד לצעד, דוהה באוויר הקר.
מהמקום בו
אני עומדת, אני יכולה לשמוע אותה צוחקת. צחוקה מהדהד בראשי כבר דקות אחדות.
מהמקום בו אני עומדת כבר דקות אחדות ילדתי לא חזרה. ילדתי
תישאר במקום בו אני עומדת כבר דקות אחדות, היא תישאר פה לתמיד.
לא אשכח אותך לעולם ילדתי, ילדתי, ילדתי, ילדותי.
טוב, נגמר הדיכאון :)
הבטחתי תמונות שלי, לא?
סתם שתדעו, אבא שלי צלם חובב והוא בהחלט היה זה שמשך אותי לצילום.
מי משאיר את המצלמה הישנה שלו על השולחן שלי וחושב שלא יקרה כלום? פשוט צעד גאוני!
אז אני מצלמת כבר 4 שנים, בעיקר את החברות שלי שמתלהבות מזה שיש מישהו שיכול לצלם אותן בצורה "מקצועית" בלי לקחת כסף...
אבל מה שאני באמת אוהבת לצלם זה פרחים. היופי האמיתי בעולם הזה...
כל התמונות שיצורפו לפוסטים (וגם התמונה העליונה בבלוג) הן תמונות שלי, אני אשמח לתגובות, רעיונות, הצעות וכמובן ביקורת :)
יום קסום ומדהים לכולם 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
