אני עייפה, תרתי משמע.
אין לי כבר כוח.
המצב בבית נהיה מתוח מיום ליום.
כולם יותר עצבניים, עייפים פיזית ונפשית, מתוחים, לחוצים, מנסים להעמיד פנים כלפי חוץ שהכל מתקדם כמו שצריך למרות שזה לא ככה.
לפעמים כבר ממש נדמה לי שאני לא מסוגלת לעמוד בזה.
אני מפחדת. אני באמת ובתמים מפחדת.
אני מפחדת שהדברים יסתבכו, שיקרה משהו שיעכב את הטיפולים..
אני מפחדת שזה ישפיע עלי עד כדי מצב של דיכאון שיגרום לי לא להצליח לעבור את השנה הזאת.
אני באמת מפחדת שאני לא אצליח להתגבר על זה. לעבור את התקופה הזאת.
אני באמת מפחדת שגם אחרי שהכל יגמר, בעוד כמה חודשים, אני לא אצליח לצאת מזה. ולא יהיה דבר שאוכל לעשות כנגד זה.
הדברים לא באמת משתפרים או מסתדרים. אני אולי מנסה לראות את זה כאילו כן, אבל הם לא. לא באמת.
אני כבר מתחילה לומר "אז מה?!" על כל דבר.
אני כבר מתחילה לומר "לא אכפת לי!" על כל דבר.
אני שמה זין. ממש ככה.
ובכל רגע, אחרי שמשהו קורה, אני כאילו חוזרת לרגע למציאות.. קולטת מה קרה.. קולטת מה עשיתי או מה ההחלטה שקיבלתי וביצעתי.. ואז מצטערת מחדש על הטעות. מצטערת מאוד! אבל אי אפשר לחזור אחורה.. ככה זה.
אז מה מחזיק אותי עכשיו?
אני לא בטוחה. אני ממש לא בטוחה מה מחזיק אותי על הרגליים.
כנראה שבשבוע האחרון זה גם הצופים.. השכבה שלי שאני אוהבת שם כל אחד יותר מהשני ואני פשוט לא רואה תא עצמי במקום אחר בלעדיהם. וגם השבט שלי.. "רשפים" הוא ממש הבית השני שלי. משפחה.
ואם כבר משפחה, אז גם אח שלי מחזיק אותי. אם הוא יודע או לא..
ניסיתי לחשוב קצת איך הייתי מסתדרת כל החודשים האחרונים ועם כל מה שקרה אם הוא לא היה שם לידי.
ניסיתי לחשוב קצת איך הייתי מסתדרת אם הריב ההוא היה נמשך.
אני לא יודעת. כנראה שלא הייתי מצליחה להסתדר. ברוב הפעמים, השיחות שלנו הן מה שעוזרות לי לא לאבד את עצמי לגמרי.
אבל די. אין לי כבר כוח. אני לא בטוחה מה עוד יכול לעזור.
אני רוצה לבכות. אני רוצה לבכות ואני לא מצליחה.
לפעמים כשאני נמצאת בבית הספר יש רגעים כאלה שאני רוצה לקבל חיבוק ולפרוץ בבכי.
לפעמים כדי לפרוק עוול ולפעמים רק כדי שאני אוכל להרגיש את תחושת ההקלה שאחרי, את ההרגשה הטובה הזו.
אבל לא הצלחתי. ואני עדיין לא מצליחה. וזה פשוט מבאס. זה מתחיל להרגיז. כי לפעמים נשבר לי להישאר עם תחושת הנאחס המגעילה הזאת.
אחרי מקרה כזה, שאני פשוט כועסת על עצמי שלא הצלחתי לבכות, אני מתחילה לצחוק. אני מתחילה להצחיק את עצמי.
אני אומרת לעצמי שאני מבזבזת את עצמי, ברצינות גמורה, על כך שאני לא שחקנית תאטרון או קולנוע או כל סוג שחקנית שהוא.
כי אני פשוט כל כך טובה בהעמדת פנים
כי אני פשוט כל כך טובה בהסתרת רגשות
כי אני פשוט כל כך טובה בכניסה לדמות שונה מזו האמיתית שלי.
כי אני פשוט כל כך טובה בכניסה לדמות חייכנית וצוחקת ושמחה...
כנראה שגם עכשיו פרקתי קצת עוול..ושוב, כמו תמיד, לא הצלחתי לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
