I'm Yours

אז ביום חמישי הייתי אצל גולן..

בהתחלה סתם דיברנו וזה ואז שמנו סרט...והפעם ראינו קצת יותר מחצי מהסרט חח:)

ואז ירדנו למטה לחדר שלו..

אנחנו לא מגיעים רחוק מדי אבל זה ברור שאנחנו לא רק מתנשקים..

וביום חמישי..טוב, זה כמעט הגיע רחוק ממה שאני מוכנה.

אבל עצרתי את זה בזמן.

ובכל מקרה, אחר כך כשהגעתי הביתה ובמשך כל היום וגם עכשיו אני חושבת רק על זה..

כי בתכלס, אני לא כועסת עליו..אני לא יכולה לכעוס עליו..אין לי סיבה, זה טבעי.. כאילו, דבר ראשון- הוא בן. דבר שני הוא בן 16 והוא בתיכון.. אז...?

אבל משום מה הייתה לי תחושה לא הכי טובה אחרי זה..וכל הזמן חשבתי רק על זה.

לא רציתי לדבר עם אמא שלי..כי...זאת אמא שלי. אז לא היה לי עם מי לדבר ועם מי להתייעץ.

אמרתי לעצמי שבפעם הבאה שנתראה אני צריכה לדבר איתו. כי זה לא לטלפון ובטח ובטח שלא למסנג'ר.. אני צריכה להגיד לו רק שאני חושבת שאנחנו מתקדמים מהר מדי, ושאני עדיין לא מוכנה.

אבל אני לא יודעת איך, מתי, איפה..אין לי שמץ איך לעשות את זה.

עכשיו, ממש ממש עכשיו, אני מדברת איתו במסנג'ר..

ולא יודעת, משום מה זה יביך אותי לדבר איתו, אפילו איתו, על זה פנים מול פנים אבל מבחינתי אין אופציה אחרת.

אוףףףף

פעם ראשונה שזה קורה לי..ולא יודעת, זה מלחיץ...

someone wake me up...?

אולי. לא יודעת..

זה מסובך קצת, לא? זה מה שכולם אומרים... ואם ככה כולם אומרים תמיד, אז אולי זה אפילו קצת נכון? אולי זה באמת מסובך? להתחיל להסביר מה היה ומה עכשיו ומה קורה ומה מסביב להכל..להתחיל להסביר למה איך איפה כמה ומתי...אולי זה באמת קצת מסובך?

כשאני שואלת מאיפה להתחיל תמיד אומרים לי להתחיל מההתחלה.

השאלה היא איפה ההתחלה מתחילה.

חח המשפט הזה קצת הצחיק גם אותי עכשיו..

אבל זה באמת לא פשוט. איפה ההתחלה מתחילה?

לפעמים אני מרגישה אני בטוחה בעולם. ולפעמים אני שואלת את עצמי אם אני יודעת בדיוק מה אני עושה.

לא תמיד יש לי תשובה מוחלטת.

אבל מה שאני כן יודעת, זה שאני מרגישה טוב. יותר טוב מבכל מקום אחר, לפחות.

אז זה טוב, נכון?

הוספה-

זה היה כל כך מוזר היום! פתאום.. הרגשתי מחוץ לכל העניין. אני! אני, שתמיד הרגשתי כל כך טוב שם..כל כך בפנים, כל כך בעניינים, כל כך כאילו זה מקום המפלט שלי.

וזאת השכבה שלי.. וזה האנשים שאני כל כך אוהבת.. וזאת השכבה שלי! פאקינג השכבה שלי! והיום פתאום הרגשתי לא הכי קשורה כמו תמיד, כמו עד עכשיו...

פתאום כל מה שקורה לי, כל ה"אקשן" לא קשור לשכבה. לא לשכבה הזאת בכל אופן..(והמבין יבין)

נועה, שהייתה אחת הקרובות אלי, פתאום הרגשתי שיש בה סוג של סלידה..(?)..

מה קורה לעולם?? הייתי המומה. ברצינות, ישבתי שם, בקושי הוצאתי מילה, ופשוט הייתי בשוק מוחלט.

חוץ ממאיה ששאלה פעם אחת "הכל בסדר?", לא שמעתי מישהו מתעניין...

העליב אותי? לא. פגע בי? לא. לא יודעת מה זה עורר בי.. אבל הייתי בשוק מוחלט. איך פתאום נוצר המעבר הזה?? איך????? אני עדיין לא מבינה.

כשישבנו בקבוצות אני הייתי עם נועה ועוד אחת מהבנות. נועה בקושי התייחסה אלי. בקושי העיפה מבט. היא ראתה שנאי לא שמחה וחייכנתי וקופצנית כבדרך כלל, אז מה הקטע שלה??? אפילו קצת אכפתיות היא לא יכולה להראות כלפי?! שתלך לעזאזל...באמת. ממנה נפגעתי. רק ממנה.

פתאום, כשישבנו שם.. הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם הכל לבד ככה. אני פשוט לא יכולה. זה גדול עלי. זה יותר מדי גדול עלי. ואני עוד שנייה נופלת וקורסת פה.

ובאותה נשימה גם הבנתי שאני לבד. אני ברצינות ברצינות לבד.

אחרי שסיימתי לכתוב את המשפט הקודם חשבתי על האנשים שאולי אני כן יכולה לדבר איתם. *טיפשה*? לא...היא יכולה להיות קשורה לשכבה..וגם, לא....זה פשוט לא יסתדר.

גל? אנחנו לא נמצאות במרחק נגיעה אחת מהשנייה...בלתי אפשרי.

ואז פתאום, כמו תמיד כשאני חושבת על העניין הזה של 'מישהו לדבר איתו', הגעתי לבן... חח וקצת צחקתי. יופי, גם איתו אין לי קשר.

אין לי מישהו פה לצידי. אין לי מישהו שהוא פה באמת באמת לידי. בלי אינטרס כל שהוא.

התחלתי לחשוב שאולי הסיבה לכך היא אני. אבל אמרתי לעצמי שלא משנה מה התשובה, אסור ליל חשוב ככה. אז הפסקתי.

קצת בכיתי. אבל גם הפסקתי.

אני צריכה להיות חזקה. אני חייבת להיות חזקה.

בשביל אמא. בשביל כולם. בשביל עצמי.

לילה טוב...

וואו..שבוע לא כתבתי פה...חחח

אז מה יש לספר?

עם רון הכל פשוט טוב יותר ויותר מיום ליום ומדקה לדקה...

אני פשוט כל כך אוהבת אותו! והוא פשוט מדהים! אין לי מילים אפילו מאיפה להתחיל...

אני פשוט אוהבת אותו!

עכשיו אני ממש מתחילה להרגיש את הלחץ מבית הספר והעניין הזה שעוד חודש יש לי כבר תעודה ראשונה.

גם התחלנו עם פרויקט ה"יזמים צעירים" ואני ממש נהנית וכייפ לי. כמו שכבר התריעו לנו זה המון עבודה מסביב לשעון, אבל לא אכפת לי..אני נהנית! אני לומתד הרבה דברים חדשים לע שוק העסקים וגם מכירה עוד אנשים מהשכבה.

פתאום גם מועצת התלמידים מתחילה לצבור תאוצה... שבוע הבא בחירת יו"ר... אמןאמןאמן!

יש לי אח חדש! חחח לא באמת..אבל זה כייפ.

ילד אחד, שמו בישראל הוא דניאל אבל לאף אחד לא אכפת מהשם הפרטי..אנחנו קוראים לו דרבקין (שם המשפחה)... הוא בבצפר שלי בכיתת המחוננים בח'9 והוא גם בצופים.

פעם אחת שדיברנו במסנג'ר אז הוא סיפר לי שבעצם המשפחה שלו הגיעה מבלרוס.. ולמעשה גם חלק מהמשפחה שלי הגיעה משם...אבל זה היה לפני הרבה שנים...זתומרת, סבתא וסבתא רבה וכאלה..

אז החלטנו שאנחנו אחים..אז הוא אחי הקטן:) ועכשיו אני משאירה לו כל מיני הפתעות שונות ומשונות בלוקר חחחח והיום הבאתי לו את המפתח שלי..והוא אמר שהוא יתחיל לשים לי הפתעות:) כייפ לי!

ומה עוד?

החיים נמשכים כרגיל...

לילה טוב:)

עם אמא הדברים מתחילים להסתדר..מאוד קשה לי אבל אני מסתדרת. יהיה בסדר.

אתמול הייתי צריכה להחליף לה את התחבושת. עד עכשיו אחותי הקטנה החליפה לה פעמיים אז היא כבר מיומנת, אבל אתמול היא נרדמה מוקדם ולא רצינו להעיר אותה אז אני החלפתי לאמא שלי את התחבושת. האמת, לא יודעת מה ציפיתי לראות..מצד אחד ניסיתי להכין את עצמי למצב לא סימפטי, כמו שאמא שלי אמרה..ומצד שני, עד כמה נורא זה כבר יכול להיות?

אז האמת, סימפטי זה ממש לא היה. אבל הסתדרתי דווקא די טוב.

לקראת הסוף ואחרי שסיימנו נתקפתי בחילה נוראית. נהייתה לי סחרחורת ואמא שלי אומרת שנהייתי לבנה כמו סיד ועוד שנייה מתעלפת... רציני, התחלתי להרגיש שאני מאבדת שיווי משקל. זה היה בגלל זה. בגלל המקום של החתך של הנקז. זה היה בגלל זה. בגלל שהמראה של זה היה נוראי ופשוט מגעיל. וזה היה בעיקר בגלל שניסיתי להסתיר תא זה במשך כל אותה חצי שעה כדי לא לפגוע או להעליב את אמא שלי..

כשהיא ראתה איך כמעט התעלפתי בסוף ועוד שנייה הקאתי (ואני רצינתי לגמרי) היא כמעט בכתה, כבר ראיתי את הדמעות עומדתו לה בעיניים, אבל היא לא בכתה..היא כמעט בכתה, והיא כל המזן אמרה כמה היא מצטערת שזה גרם לי לזה.

אז אמרתי לה שזה לא נורא וזה רק בגלל שלא הספקתי להיות בבית באותו יום עד 8 וחצי בערב ויש לי על הראש מלא משימות והכל וכואב לי הראש כבר כל היום (מה שלא היה לגמרי לגמרי נכון...80%)...פשוט לא רציתי לפגוע בה יותר מדי.

להיות עם חיוך על הפנים, להתעלם.. זה קשה.

אחרי הסופ"ש הזה כל מה שבא לי לעשות זה פשוט לבכות. לבכות ולבכות ולבכות.

המחלה הזאת..פשוט נוראית.

גם כשזה לא קורה לי, זה פשוט כל כך כואב.

דמאט!

אם הכל יכל להיות שונה עכשיו...

אמא שלי קראה את כל החומר ששלחו לה בדואר..

וכשהיא קראה על החלק הגנטי, ועל העובדה שזה תורשתי וברוב המקרים זה גם תופס.. היא פשוט פרצה בבכי. מעולם לא ראיתי אותה ככה. תקפו אותה כאבים, היא החווירה כמו סיד ופשוט בכתה.

אני עצמי קפאתי במקום, לא ידעתי מה לעשות, איך להתנהג, מה לומר, או לא לומר...

אז הלכתי משם. כי דודה שלי הייתה לידה.

איזה בנאדם מגעיל אני?!?! אופפפפפפפפ

זה לא היה צריך לקרות. זה לא היה צריך לקרות.

*

אני: "ואם תצטרך אי פעם שיחת עידוד, לווא דווקא בקשר לנושא הזה אתה תמיד מוזמן להתקשר אלי.. בכל שעה"

איתן: "גם את מוזמנת. אני אשמח לנסות לעזור"

אני: "תאמין לי, אתה לא רוצה להסתבך עם החיים שלי- אני חיה בתוך טלנובלה. כזאת שהלכ קורה בה, כל הבעיות אפשריות"

איתן: את לא היחידה"

...

אני: "אולי מתי שהוא אני אספר לך. יש דברים שאני עוד לא מעכלת"

איתן: "אני אשמח. את נשמעת ונראית מישהי מאוד מעניינת"

אני: "הלוואי"

איתן: "למה הלוואי?"

אני: "אני לא באמת חושבת שאני מעניינת"

איתן: "טוב את לא חושבת, אבל אני כן. מה תעשי בנוגע לזה?"

אני: "אשתדל להצדיק את המחשבה שלך"

...

אני: "אני בעייתית. בדרך כלל אני לא נותנת לאנשים להתקרב אלי יותר מדי. בסוף תמיד מישהו נפגע, והקשרים הכי חזקים שלי עם אנשים והכי משמעותיים מתפרקים ונשארים זכרונות לא טובים..ואני לא אוהבת את זה"

איתן: "ולי, את נותנת או תתני להתקרב?"

אני: "האמת, שהרגשתי בטיול שכן התקרבנו ושאני מסוגלת לדבר איתך על הרבה דברים שאני בדרך כלל לא מדברת עליהם עם אנשים ואני כן יכולה לסמוך עליך בעיניים עצומות. ואני עדיין חושבת ככה. הפחד הגדול שלי שהקשר באמת יהיה קרוב כל כך ולבסוף יתנתק."

איתן: "טוב, מה שבא לך. אני אומר שאם הזמן הרצון הזה להיפתח יבוא אם תרצי או לא תרצי"

*

הכרתי את איתן לפני שבוע, בטיול פתי"ק. דרך חברה שלי שנמצאת בשכבה שלו.

דיברנו קצת והוא היה פשוט כל כך נחמד.

בסוף הטיול, הגענו לשדה בוקר, לקבר של דוד בן גוריון ושם התקיים טקס סיום הטיול ופתיחה רשמית של שנת ט'- שנת קורס ההדרכה.

לפני הטקס הייתה לנו שם כמעט שעה שלמה חופשית. השכבה של איתן הייתה בדיוק לידנו. ראיתי אותו יושב במדרגות, ממש למעלה, על אחד הסלעים..קצת מתבודד ונראה מעט מהורהר כזה. דאגתי. אז הלכתי והתיישבתי לידו ודיברנו על כל מיני דברים ואז ירדנו והסתובבנו קצת באזור. הלכנו לשבת ליד המעקה. שתבינו, המקום הזה הוא פשוט מן גבעה כזו שמשקיפה על כל האזור. משם אפשר לראות פשוט כמעין מדבר אחד גדול והמון הרים ופשוט נוף מדהים, עוצר נשימה. היינו שם למעשה ממש בשעת השקיעה. זה היה מדהים. ישבנו שם ודיברנו ופשוט הסתכלנו על הנוף המדהים הזה.

הרגשתי שנוצר קשר, קשר שילך ויתחזק עם הזמן.

תמיד אני חוששת לשתף אנשים שונים וחברים, גם את ההכי קרובים, בדברים האישיים שעוברים עלי. לפעמים כי אנ יודעת שהם לא יבינו, או יתייחסו בזלזול, או פשוט יכוונו את הפגיעה שלי לתועלתם האישית ובכך יפגעו בי יותר וכנראה שגם יספרו על כך לאנשים הלא רצויים.

הרגשתי שאיתן הוא בדיוק הבנאדם שאני יכולה לספר לו פשוט הכל בלי לפחד בכלל. פשוט הרגשתי את זה.

ואחרי השיחה שלנו היום (שחלק קטן ממנה כתבתי פה בהתחלה) ההרגשה הזו שלי מתחזקת עוד יותר.

בטיול הוא כל הזמן אמר לי שיש לי עיניים פשוט מדהימות ושהוא אף פעם לא ראה כאלה עיניים (כחול כהה- תכלת- ירקרק, קצת כתום) ואחרי שדיברנו בסוף הטיול שם הוא אמר לי שאני ממש חמודה ושהוא נהנה לדבר איתי.

בכל פעם מחדש שמחתי לשמוע אותו אומר זאת. ולא, לא בגלל שהוא אמר את זה. גם לא בגלל הדרך ואיך והכל.. אלא בגלל מה שהוא אמר.

וזה מסובך להסביר זאת. אבל אני חושבת שפתאום הבנתי כמה חשוב לי לשמוע שבחים מאנשים. כאילו להוכיח לעצמי שאני בסדר. שיש בי משהו טוב. שאני לא דפוקה או משהו כזה. שגם לי יש המעלות שלי. שאנשים יכולים להתרשם ממני לטובה בזכות עצמי ומה שאני, בלי שאצטרך לעטות עלי מסכה כל שהיא ולהתחזות למי שאני לא. היה לי חשוב לדעת שלהיות אני בתור עצמי, עם כל המגרעות והפאקים שיש לי זה עדיין דבר בסדר. היה לי חשוב לדעת שאנשים אוהבים אותי ככה, 100% כמו שאני.

זה היה כל כך חשוב לי, וזה כל כך שימח אותי לשמוע את איתן אומר זאת.

אני לא יודעת כיצד להסביר זאת בלי שזה ישמע כמו שזה לא אמור להישמע.

זה מסובך.

ואיתן? אני באמת ובתמים מקווה שהוא יוכל להיות לי לידיד הטוב הזה שמעולם לא היה לי באמת.

ועוד יותר אני מקווה שהוא גם יראה בי ידידת אמת, שהוא ירגיש בנוח לשתף אותי במה שעובר עליו ולהתייעץ איתי מדי פעם.

לילה טוב:)

בעוד 3 חודשים יש לי יומולדת

זה פחות או יותר הדבר הוודאי היחיד שאני יכול לומר לגבי התקופה הזו.

הקשר עם גולן מתקדם ממש טוב.

אתמול היה אמור להיות לו שיעור פרטי בבניין בדיוק מול הבית שלי. בסופו של דבר השיעור התבטל והוא התקשר אלי אז אמרתי לו שיבוא אלי, אם כבר יצא שהוא קרוב..

התגעגעתי? מאוד!

ראיתי אותו שלשום בעצרת העירונית לזכרו של רבין אבל בכל זאת התגעגעתי... ועבר רק יום אחד.

הכנתי לו היום את הברכה למתנה שאני אביא לו מחר. התרגשתי.

אני אוהבת אותו! אני כל כך אוהבת אותו! אנירוצה שהוא יהיה פה עכשיו... אני רוצה שהוא יהיה כאן לידי, לצידי.. אני רוצה שיגיד לי שנאי הכי יפה בעולם ושלא יפסיק להגיד לי כמה הוא אוהב אותי. אני רוצה שהוא ירגיש את כל האהבה שיש בי כלפיו. אני רוצה לשמוע תא הקול שלו, את הצחוק שלו, להריח את הריח של הבושם שלו..אוי איזה ריח טוב! אני רוצה אותו פה ועכשיו. אוףףף

היום אמא שלי הגיעה הביתה מבית החולים בבוקר.

אני הייתי במועדון בית הנוער (10 דקות מהבית שלי..) כי היו לנו כל מיני הרצאות לקראת המחויבות האישית ובאו כל מיני נציגים של מקומות... כשהמנחה אמר לנו שיש הפסקה אמרתי למחנכת שלי שאמא שלי חזרה הביתה ושאני הולכת. היא נתנה לי אישור ופשוט הלכתי משם. היה משעמם, לא מעניין וחשבתי על המןז על אמא שלי ורציתי לראות אותה, התגעגעתי אליה.

היא חלשה. כל כך חלשה. בקושי הולכת, לא יכולה להתכופף והכאבים הורסים אותה.

כואב לי הלב.

לפי הרופא, היא תצטרך כימותרפיה. הוא לא אמר זאת מפורשות אבל כך זה משמע מדבריו...

היא מפחדת, אני רואה על הפנים שלה, במצב הרוח שלה, בהתנהגות...היא מפחדת, ומתוחה, ולחוצה..

ואני לא יכולה לעזור לה. לעזאזל עם זה!!!!!

אומרים שכל הצרות הכי גדולות נופלות על האנשים הטובים ביותר. זה כנראה נכון.

לא מגיע לה שזה יקרה לה, פשוט לא מגיע לה. היא כל כך טובה, כל כך עוזרת. לכל אדם ואדם. תמיד, תמיד תמיד תמיד תמיד כשמישהו בקרשים וגם כשאין לה דרך לעזור (מכל הבחינות) היא תעשה את הבלתי אפשרי ותעמוד לצידו ותתמוך בו עד הסוף.

אוףףףף למה?!?! גאד!

"בסוף יהיה טוב. ואם עכשיו לא טוב- אז כנראה שזה עוד לא הסוף.:)"

החיים שלי לא קלים. בעצם, יהיה יותר נכון לומר שהחיים שלי הם לא חיים רגילים. האומנם?

יודעים מה, בואו נסו לדמיין את המצב הבא:

החבר שלך אוהב אותך, יותר מכל דבר אחר. הוא דואג להזכיר לך זאת בכל פעם ותמיד מתעניין בכל מילה שיוצאת לך מהפה. גם אם היא הכי לא מעניינת שיש.

את לא בטוחה שאת אוהבת אותו, אולי כן אולי לא..מה שבטוח שאולי. השעות שאת נמצאת איתו, בדר"כ לבד, הן השעות של "הבריחה" מבחינתך. בריחה מכל מה שקורה מסביב. פשוט התרחקות, התעלמות מהמצב. אלו שעות בהן את יכולה לשכוח מהכל ולהתרכז רק בדבר אחד- בזה שנמצא לידך בנאדם שאוהב אותך, מעריץ אתוך, רוצה שיהיה לך רק טוב כל הזמן ודואג בכל פעם שהחיוך נמחק מעט מפניך, תהיה אשר תהיה הסיבה לכך. אלו שעות בהן את מרגישה שיש מישהו לצידך שיגן עליך תמיד ויתמוך בך, את מרגישה שיש מישהו לצידך שאת מרגישה בטוחה לצידו. שאת אוהבת להניח את הראש על חזהו, להרגיש את ידיו עוטפות אותך ומלטפות את שיערך, לשמוע את הלחישות שלו כשהוא אומר שאת הכי יפה בעולם, שהוא אוהב אוותך יותר מהכל...

אלו שעות בהן את מרגישה טוב.

ומה קורה אחרי השעות האלו? כל כך הרבה...

אמא שחולה בסרטן והמצב לא מאיר לה פנים, אחות קטנה שלא יודעת מכלום ולכן את זאת שכרגע אחראית על הבית ושהכל יתפקד כמו שצריך..

חצי משפחה יודעת על הסרטן וחצי לא, אז תמיד צריך למצוא סיפורי כיסוי חדשים לבדיקות, לניתוח הקרוב..

ובחצי שלא יודעת? גם לא חסרות הבעיות.. כסף תמיד היה בעיה. אבל בשנתיים האחרונות, כך נתגלה, זה לא הפסיק רק בזה. השוק השחור, העולם התחתון, איומים, סחיטות..ומה עוד? בני דודים קטנים שלא יודעים מכלום, תמימים כל כך. טובים כל כך. לא מגיע להם כל זה. סבא וסבתא שכעת הדודים והבני דודים הקטנים גרים אצלם, איבדו את הפרטיות שהייתה להם עד כה.. הם כבר לא אנשים צעירים, הם לא אנשים בריאים לגמרי בנפשם.. והמצב הזה? לא גורם להם להתחזק יותר.. אז אסור לספר על הסרטן, אסור..פשוט אסור. כי המצב אולי יחמיר. אסור לספר. אסור להם לדעת. פשוט אסור.

ומעבר לזה?

בצפר שלא מפסיק להעמיס לחץ. 3-5 מבחנים בשבוע, עבודות, שיעורים, בחני פתע..ומה לא?

מחנכת, רכזת המחוננים והפסיכולוגית, היועצת, סגנית המנהלת, המנהלת..פתאום כולם יודעים. נכנסים לכיתה, אחד אחד, מבקשים מהמורה הנמצא באותה רגע רשות להוציא אתוך רק לדקה מהשיעור. את יוצאת והם מדברים אתיך, כל אחד בתורו, כשנוח לו.. וכל אחד אומר לך כמה הכל יהיה בסדר, כמה הם כאן בשבילך, להקשיב לך בכל רגע שבו תצטרכי אותם. הם אומרםי לך שאת יכולה לפנות אליהם בלכ רגע ואם יפול עלי לחץ גדול מדי מהבית ואצטרך הקלות מבחינת הבצפר שלא אחשוש לדבר איתם על זה, הם אומרים שהם תמיד..בכל שעה..הם פה. בשבילי. בולשיט. או שלא?

והחבר..את עדיין לא בטוחה שאת באמת ובתמים אוהבת אותך לפחות כמו שהוא אוהב אותך. אבל אמא כל כך מאושרת לראות את שניכם ביחד, היא כל כך שמחה. היא אומרת שהוא נראה ממש מכו ילד טוב, וכל ההודעות החמודות שהוא שולח לך, היא פשוט מאושרת. היא אומרת שלפי העיניים שלו כשהוא מביט בך הוא מאוהב. פשוט וקל. הוא מאוהב. היא אומרת שהוא מאוד מזכיר לה את אחיה הקטן, את הדוד שלך. ולמרות שאתם רק חודש ביחד, אם הוא באמת ככה, כמו הדוד שלך, היא אומרת שאת זכית בלוטו. לא פחות. זכית בלוטו.

וכואב לך הלב כשאת חושבת על האפשרות לדבר איתך על התהיות שלך לגבי הקשר ביניכם. כואב לך הלב. את רואה את הניצוצות בעיניה כשאתם מדברים, כשהוא שולח לך הודעות, כשהוא אומר לך כמה שהוא אוהב אותך..את רואה את הניצוצות האלה ואת אומרת לעצמך שאת לא יכולה לגרום לה צער כרגע, לא עכשיו. אחרי שהכל יגמר אז אולי. רק אולי. אבל עכשיו בטח שלא, את צריכה לעשות הכל כדי להקל עליה, כדי שיהיה לה טוב, כדי שהיא תהיה שמחה. את כרגע "האמא" בבית. את. אך ורק את.

לפני 5 שנים מישהי אמרה לי שהחיים שלי הם כמו טלנובלה.

אולי היא צדקה.

האמת, פעם רציתי לחיות כמו בטלנובלה. היםו כבר לא.

אני רוצה לצאת מכל זה.

אני רוצה שכל זה יעלם. שזה לא יקרה יותר.