קשה לי להתחיל להסביר את זה אפילו.
התקופה האחרונה, של החודש האחרון, הייתה בשבילי כל כך קשה..כל כך מורכבת..כל כך מסובכת..
מדי פעם יש לי כל מיני ריבים קטנים כאלה עם גולן על כל מיני שטויות וזה מטריף לי את השכל בשלבים מסוימים.
רוב הזמן זה בגלל שהוא יותר מדי, ובלי סיבה, מקנא באחי הקטן. גולן רואה לפעמים שיחות שלי איתו במסנג'ר..
למשל, הוא ראה את השיחה של הריב שהיה לנו לפני שבוע והשיחה שהשלמנו ביום שלישי.
כתבתי לאח שלי שם כמה הוא חשוב לי וכמה אני לא רוצה לאבד את הקשר איתו וגם דיברתי על כמה דברים שאני עוברת וכל מיני מחשבות שלי בעקבות מה שקורה לאמא שלי.
הוא התחיל ממש לקנא. הוא לא הראה לי את זה באותו רגע.. אלב יום אחרי, כשדיברנו במסנג'ר הוא כתב לי שהוא פגוע מזה שאני מדברת על הדברים האלה עם מישהו אחר ולא איתו. שיחה של שעה וחצי על אח שלי. just great!
רוב הריבים הקטנים האלה שלי עם גולן זה בגלל אח שלי, בגלל שהוא מקנא בו או בקשר שלי איתו..לא יודעת.
פשוט נמאס לי כבר להתווכח. אח שלי, למרות שאין בינינו קשר דם אמיתי, הוא כבר חלק ממני. כשכואב לו, כואב לי. כשהוא עצוב, אני עצובה. כשהוא דואג, אני דואגת לו פי שתיים. וכשהוא שמח, אני הכי מאושרת שיש. אין לי איך להסביר את זה.. לראות אותו בבוקר בבצפר עושה לי טוב בלב. פשוט ככה.
אני לא יודעת כמה זה נכון או יפה לומר את זה, אבל פתאום אני התחלתי לחשוב על זה שהריבים שלי עם גולן הרחיקו אותי ממנו וקירבו אותי אל אח שלי- כי בכל פעם באתי להגן על הקשר שלנו.
זה יותר מדי מבלבל אותי עכשיו. דווקא עכשיו.
השבוע האחרון היה פשוט כל כך הזוי. לפניו הייתי ממש משחה והימים פשוט עבור באושר אחד גדול, למרות הכל.
בראשון הקודם, לפני שבוע בדיוק, היה אחד הימים הגרועים בחיי. עם כל מה שנעשה ביום הזה, עם כל מה שנאמרף עם כל הריב הזה שהיה לי עם אח שלי לא יכולתי להרגיש יותר מדי, רק עצב, דיכאון כזה, ריקנות, ומן חלל ענקי שנפער בתוכי ומאיים לעכל את כולי.
ככה היה בערך עד יום שלישי בערב. השיחה שהייתה לי עם אח שלי באותו ערב פשוט שינתה לי את הכל. עוד שנייה בכיתי מהתרגשות. כל כך הייתי שקועה בתוך הריקנות הזאת והמילים של אותה שיחה של הריב רצו לי כל המזן פשוט בתוך הראש שלא יכלותי להאמין לשינוי הזה. באמת שהתקשתי להאמין בהתחלה. ואחר כך? פשוט הייתי הכי מאושרת בעולם! החיוך שהיה מרוח לי על הפנים מאוזן לאוזן לא נעלם מעיניהם של כל אחד שראה אותי. יום רביעי? פשוט אושר. אין מילה אחרת לתאר את היום הזה. פשוט קמתי בבוקר בחיוך מטורף ונהניתי מהמחשבה שכשאני אגיע לבצפר אני אוכל להיכנס לכיתה של אח שלי ולתת לו חיבוק.
ככה בערך היה גם יום חמישי.
בשישי-שבתי נסעתי לסמינר ט' הנהגתי מהצופים בגבעת חביבה. גם כיתות ח' עשו שם סמינר הנהגתי אז ראיתי שם את אח שלי.
משום מה כל הסופ"ש הזה של חמישי-שישי-שבת שוב חזרתי לדאון כזה. חזרתי לחשוב על כל העניין של אמא שלי. היא הסתפרה לגמרי וקיצצה את כל השיער כדי שלא יהיו לה קרחות בזמן הטיפולים. זה היה קצת מוזר בהתחלה אבל סבבה..ורק בסופ"ש התחלתי לחשוב על זה ברצינות פתאום. נהיה לי יותר קשה עם העניין הזה של הסרטן, למרות שכלפי חוץ נראה כאילו הקושי הוא מזערי.
גם חשבתי הרבה על כל מה שקרה לי עם גולן ואח שלי. למה כשאני חושבת על אחד מהם פתאום גם השני מופיע? למה שניהם מתנגשים כל הזמן? זה לא היה ככה בהתחלה.. למה כל חשוב לי פתאום לדבר עם אח שלי על מה שעובר עלי ולמה דווקא איתו? למה הרגשתי טוב עם מה שחברה שלי סיפרה לי על איך שהוא מרגיש, ככל הנראה? למה?
יכול להיות שהריבים הקטנים האלה עם גולן גרמו לכך, יכול מאוד להיות. יכול להיות שמה שגרם לזה זה גם השלושה ימים הקשים האלה עם אח שלי. יכול להיות שזה בגלל הלחץ מהדברים האחרים שגורמים לי להתרחק ולחשוב על מה שקורה בזמן האחרון עם שניהם דווקא.
נהיה לי קשה.
נהיה לי קשה מאוד.
נהיה לי קשה לדבר על מה שעובר עלי.
נהיה לי קשה להיפתח.
וזה לא שאני לא רוצה, אני מאוד רוצה.
אבל אני לא יודעת איך לבקש עזרה, אני פשוט לא יודעת.
וכשאני כבר מנסה לפתוח שיחה םע מישהו, איך שהוא היא נפסקת.. זה לא עוזר במיוחד.
נקווה שגם התקופה הזאת תעבור, נקווה חזק מאוד...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
