someone wake me up...?
אולי. לא יודעת..
זה מסובך קצת, לא? זה מה שכולם אומרים... ואם ככה כולם אומרים תמיד, אז אולי זה אפילו קצת נכון? אולי זה באמת מסובך? להתחיל להסביר מה היה ומה עכשיו ומה קורה ומה מסביב להכל..להתחיל להסביר למה איך איפה כמה ומתי...אולי זה באמת קצת מסובך?
כשאני שואלת מאיפה להתחיל תמיד אומרים לי להתחיל מההתחלה.
השאלה היא איפה ההתחלה מתחילה.
חח המשפט הזה קצת הצחיק גם אותי עכשיו..
אבל זה באמת לא פשוט. איפה ההתחלה מתחילה?
לפעמים אני מרגישה אני בטוחה בעולם. ולפעמים אני שואלת את עצמי אם אני יודעת בדיוק מה אני עושה.
לא תמיד יש לי תשובה מוחלטת.
אבל מה שאני כן יודעת, זה שאני מרגישה טוב. יותר טוב מבכל מקום אחר, לפחות.
אז זה טוב, נכון?
הוספה-
זה היה כל כך מוזר היום! פתאום.. הרגשתי מחוץ לכל העניין. אני! אני, שתמיד הרגשתי כל כך טוב שם..כל כך בפנים, כל כך בעניינים, כל כך כאילו זה מקום המפלט שלי.
וזאת השכבה שלי.. וזה האנשים שאני כל כך אוהבת.. וזאת השכבה שלי! פאקינג השכבה שלי! והיום פתאום הרגשתי לא הכי קשורה כמו תמיד, כמו עד עכשיו...
פתאום כל מה שקורה לי, כל ה"אקשן" לא קשור לשכבה. לא לשכבה הזאת בכל אופן..(והמבין יבין)
נועה, שהייתה אחת הקרובות אלי, פתאום הרגשתי שיש בה סוג של סלידה..(?)..
מה קורה לעולם?? הייתי המומה. ברצינות, ישבתי שם, בקושי הוצאתי מילה, ופשוט הייתי בשוק מוחלט.
חוץ ממאיה ששאלה פעם אחת "הכל בסדר?", לא שמעתי מישהו מתעניין...
העליב אותי? לא. פגע בי? לא. לא יודעת מה זה עורר בי.. אבל הייתי בשוק מוחלט. איך פתאום נוצר המעבר הזה?? איך????? אני עדיין לא מבינה.
כשישבנו בקבוצות אני הייתי עם נועה ועוד אחת מהבנות. נועה בקושי התייחסה אלי. בקושי העיפה מבט. היא ראתה שנאי לא שמחה וחייכנתי וקופצנית כבדרך כלל, אז מה הקטע שלה??? אפילו קצת אכפתיות היא לא יכולה להראות כלפי?! שתלך לעזאזל...באמת. ממנה נפגעתי. רק ממנה.
פתאום, כשישבנו שם.. הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם הכל לבד ככה. אני פשוט לא יכולה. זה גדול עלי. זה יותר מדי גדול עלי. ואני עוד שנייה נופלת וקורסת פה.
ובאותה נשימה גם הבנתי שאני לבד. אני ברצינות ברצינות לבד.
אחרי שסיימתי לכתוב את המשפט הקודם חשבתי על האנשים שאולי אני כן יכולה לדבר איתם. *טיפשה*? לא...היא יכולה להיות קשורה לשכבה..וגם, לא....זה פשוט לא יסתדר.
גל? אנחנו לא נמצאות במרחק נגיעה אחת מהשנייה...בלתי אפשרי.
ואז פתאום, כמו תמיד כשאני חושבת על העניין הזה של 'מישהו לדבר איתו', הגעתי לבן... חח וקצת צחקתי. יופי, גם איתו אין לי קשר.
אין לי מישהו פה לצידי. אין לי מישהו שהוא פה באמת באמת לידי. בלי אינטרס כל שהוא.
התחלתי לחשוב שאולי הסיבה לכך היא אני. אבל אמרתי לעצמי שלא משנה מה התשובה, אסור ליל חשוב ככה. אז הפסקתי.
קצת בכיתי. אבל גם הפסקתי.
אני צריכה להיות חזקה. אני חייבת להיות חזקה.
בשביל אמא. בשביל כולם. בשביל עצמי.
לילה טוב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
