אמא התקשרה הבוקר בזמן שהייתי בשיעור, אז לא יכלתי לענות.

כשיצאתי מהשיעור ראיתי שיש ממנה הודעה קולית. אני שונא שהיא משאירה לי הודעות קוליות. פעם כל כך פחדתי מההודעות הקוליות האלה, כי פחדתי שהיא בעצם מתקשרת אליי להודיע לי שמישהו מת. אבל הרי סבא כבר מת, אז על מה היא כבר יכולה להשאיר לי הודעה קולית?

האזנתי להודעה הקולית.

הודעה ריקה בת שניה.

"טוב, כנראה לא חשוב," חשבתי לעצמי, ולא טרחתי לחזור אליה. היא לא שלחה הודעה או ביקשה שאני אחזור אליה, ואני עדיין כעסתי עליה.

שעה לאחר מכן אבא שלי התקשר אליי.

עניתי.

"הדוד נפטר. אתמול בלילה, בבית שלו".

אני לא אומר שהייתי סופר קרוב לאותו דוד, אח של אבא. הפרידו בנינו 35 שנים, ואני לא ממש זוכר שהוא אי פעם חיבק אותי. אבל תמיד כשהוא היה רואה אותי הוא היה צוחק ומזכיר לי שאנחנו חולקים את אותה פרשת בר-מצווה, והוא לפעמים היה מתחיל לזמר את הפסוקים הראשונים כדי לראות אם אני זוכר.

אז אני והוא לא היינו קרובים מידי.

אבל הוא ואבא שלי היו קרובים. אני חושב שלמרות המרחק היחסי ביניהם (גם במרחב של המדינה הקטנה שלנו, וגם בגיל) הם שמרו תמיד על יחסים טובים, ועל קרבה רבה.

אני יכול להספיד אותו ולפרט כאן איך הוא היה תמיד מספר בדיחות מטומטמות, איך שהוא היה איש נעים בסה"כ, איך שהוא (כמו כל אחיו) הצליחו מאד בחייהם מכל בחינה אפשרית למרות הדלות בה גדלו..

אני יכול לומר את כל הדברים האלה.

אבל כששמעתי על פטירתו, ובמידה מסויימת (אם כי מועטה יותר) גם כששמעתי על פטירתו של סבא שלי, העצב היה מהול במידה רבה של הקלה.

הדוד הזה, בדומה לסבא שלי, היה חולה במשך הרבה מאד זמן.

שנים.

הרבה מאד שנים.

למעשה, קווי הדמיון ביניהם רבים מאד, למרות שהם אפילו לא מאותו הצד של המשפחה (סבא מצד אמא, דוד מצד אבא):

שניהם חטפו התקף לב ראשון בגיל צעיר יחסית - התקף לב שהיה ראשון אך לא אחרון.

שניהם הפסיקו לעבוד בעקבות החולי שלהם (אם כי נודע לי לאחרונה שסבא שלי יצא לפנסיה גם מסיבות נוספות).

והכי חשוב - שניהם לא טיפלו בעצמם, ונתנו למצבם להדרדר בהדרגה ללא כל סימני שיפור, כשהעול נופל על משפחתם ובעיקר על נשותיהם.

הדוד היה בן 60 ומשהו. לא מבוגר, ובהחלט, אם היה מתחיל לשמור על עצמו לפני 10 שנים, אני בטוח שהוא היה בחיים היום. אבל לא נראה שבשום שלב הוא החליט לקחת את עצמו בידיים. הוא המשיך לחיות את חייו כפי שתמיד חיי אותם - בנהנתנות.

סבא שלי היה סיפור דומה. אמנם אני לא יכול לומר שסבא שלי מת צעיר - הוא היה כבר בתוך העשור התשיעי לחייו - אבל העשור האחרון לא היה קל בכלל, והרבה מאיתנו מרגישים שקצת חבל שהוא היה צריך לשרוד את 6 השנים האחרונות, כשהוא היה שבר כלי, ורק צל של האדם שהוא היה פעם.

והרי אצל הדוד אותו סיפור.

הרפואה המודרנית יודעת להאריך את החיים - יודעת למשוך אותך מסף המוות ולתת לך עוד קצת זמן. אבל היא לא יודעת לדאוג שהזמן הזה שנוסף לך יהיה כזה שתרצה לחיות.

אם זה נשמע כאילו אני כועס עליהם, אולי זה בגלל שאני קצת כועס עליהם.

שניהם עשו כרצונם, ולא חשבו קדימה. אני לא יודע מה עם הדוד, אבל אני ידוע שסבא שלי תמיד חשב שהוא אוטוטו כבר בחוץ - אז למה לו להתחיל עכשיו?

גם אם נגזר עליהם למות כשהם מתו, הם לפחות היו יכולים להפוך את השנים האחרונות שלהם לכאלו שלא עצוב להזכר בהם.

ומה איתנו, אלה שנותרנו מאחור?

אנחנו רק יכולים להתנחם בעובדה שיש לנו אנשים שהם בגדר למען יראו וייראו - שנלמד מהם מה לא לעשות.

אז אוכלים בריא.

מנסים לעשות כושר.

לקחת תרופות כשצריך.

ללכת לרופא כשלא מרגישים טוב.

לשמור על עצמנו.

והכי חשוב - לזכור שבדיוק כשקשה, זה בדיוק הזמן שבו אסור לוותר.

אסור.

אסור.