מטרידה אותי הקלות שבה סיימתי לקרוא את הקומיקס הזה,

ההבנה וההזדהות שחשתי,

הצחוק הקל שצחתי,

והאופן שבו המשכתי הלאה בחיי.

לפעמים אחרי שאני קורא כתבה חדשותית כלשהי,

אני קצת בוהה באוויר ומרגיש צורך עז לעזוב את הכל וללכת לגור ביער. או במערה.

אבל אז אני נזכר שאני לא יודע לצוד או להדליק אש,

ואני מהר מאד מוותר על הרעיון.

עריכה:

12 בצהריים. אחי ער בערך 20 דקות וכבר כל הבית בכאוס וצעקות.

למה?

כי אבא שלי ביקש ממנו לקום ולסדר את השולחן לארוחת צהריים לפני שעה. הוא כמובן לא עשה את זה. אז אבא שלי אמר לו שאם הוא לא קם ומסדר, אז הוא ישטוף כלים. אח שלי צועק וצורח, אבל עדיין - לא קם. אבא שלי מסדר את השולחן, וכשאחי ניאות לקום לבסוף, הוא רואה שהשולחן מסודר והוא מתחיל במתקפה מילולית אדירה של צרחות וצווחות שבו הוא אומר להורים שלי שהם הורסים לו את היום, שהוא מסכן, שילכו להזדיין, שילכו קיבינימאט, וכוס אמא שלהם.

אני רק יושב בחדרי למעלה ומתאפק שלא לרדת למטה ולהעיף לחצוף הזה סטירה. אני לא מתערב. כי כשאני כן, אומרים לי "אתה לא הורה בבית הזה."

זה הרי לא סיפור חדש. הוא תמיד ככה. הרוב המוחלט של הפעמים שבהם ראיתי את אמא שלי בוכה היו בגללו. וזה כמובן לא מזיז לו בכלל. הוא חצוף, אגוצנטריומפונק, והורים שלי לא מתמודדים איתו. הם מפחדים ממנו. הוא לא רק בטוח שהוא צודק, הוא גם לא מוכן להתגמש ולהתפשר על כלום.

יש לו בעיות והוא מסרב להתמודד איתן. פעם אחת ראיתי אותו מודה בבעיות שלו. בחלקן הקטן. האם הוא עשה משהו בקשר לזה? לא. כי כמו שכבר כתבתי פה בבלוג בעבר, יש אנשים שחושבים שהכרה בבעיות זה חצי מהדרך בהתמודדות איתן.

2 בצהריים. דיון קטן מתנהל מסביב לשולחן, והוא טיפה התלהט. אני קצת מתקשח בעמדה שלי, ואמא שלי קוראת לי שמוק.

לי. לא לבן שלה שאומר לה שתלך להזדיין באופן די קבוע. אלא לי.

אין לי כוח למשפחה שלי.

כן, אני מתבייש בהם.

לא, אני לא רוצה לצאת איתם לחופשות משפחתיות יותר.

זה לא שאני שה תמים. אבל אני לא מסוגל לצפות בתאונת הדרכים המהלכת הזאת שהם אחי ואמא שלי.

די.

נמאס.

וחבר שלי שולח לי הודעה: "היי, רוצה ללכת לראות סרט?"

וודאי שאני רוצה.

רק לברוח מפה כבר...