Peer: a person of the same age, status, or ability as another specified person.

(עמית: אדם בן אותו הגיל, מעמד או בעל יכולות השוות לאלו של אדם מסויים.)

אני לחוץ.

מהלימודים.

משנת הלימודים החדשה.

מהעומס המוטל עליי.

הקורסים שעליי לקחת.

ואם מסתכלים על התמונה הרחבה יותר, אז אני גם לחוץ מהעולם שמחכה לי אחרי התואר הראשון - שוק העבודה או סיכויי הקבלה לתואר שני.

למה אני לחוץ?

האם אני לא בחור חכם?

אחראי?

נבון?

בעל מסוגלות?

כן, אני חושב שכן. אבל לראשונה בחיי אני מוקף באנשים שמהווים לי תחרות של ממש.

אם בעבר, בין אם היה זה כשהשלמתי בגרויות, במקומות בהם עבדתי במהלך התיכון, במהלך שירותי הצבאי, ובמקום בו עבדתי לאחר השחרור - אם בכל אותם מקומות הייתי נחשב לבחור האיכותי, זה שכולם תופסים ממנו ומתלהבים ממנו, היה זה רק בגלל שבפועל (ואין דרך לומר את זה שאינה מתנשאת) האנשים שסבבו אותי בכל אותם מסגרות היו אנשים פחות איכותיים ממני.

וכשכולם בינוניים, קל להתבלט. קל להצליח.

קל להיות חביב הבוס, או חביב המפקד, או חביב המורה...

אבל עכשיו, בלימודים האקדמאיים, ובתחילת שנה ב', אני מבין שזה כבר לא המצב - כי לראשונה בחיי אני באמת שמוקף באנשים שהם עמיתים שווי ערך לי. אנשים שהם חכמים. ומוצלחים. וחריפים. ובעלי מוטיבציה.

אם עד עכשיו הייתי תמיד ראש לשועלים,

פתאום קמתי בוקר אחד וגיליתי שהתוצר של העבודה הקשה שלי בשנתיים האחרונות הוא שאני סתם זנב לאריות.

טוב, אולי אני לא החוליה החלשה ביותר - אבל אני בהחלט לא ה-מתבלט.

לא ה-מוצלח.

אני סתם אחד.

ואם עד כה יכלתי להסתמך על האישיות שלי ועל הבגרות שלי וכו' כדי "לשבות את לבבות" הבכירים ממני,

אז עכשיו פתאום אני צריך לעבוד קשה. מאד קשה.

זוכרים כמה קשה עבדתי שנה שעברה? אז יותר קשה מזה!

ואני לא בטוח שאני מסוגל.

לא בטוח שאהיה מסוגל להתבלט. או להצליח. או להתקדם. או לרצות. כי יש מליון כמוני, ועוד רבים שיותר טובים ממני.

אז אם בעבר הפכתי מסתם סבל לכמעט-מנהל-מחסן,

היום.... היום? מה היום?

היום אני סתם אחד.

סתם אחד.