ואז אני מתקשר. או שהיא מתקשרת.

וכשאנחנו מדברים בטלפון פתאום אני מרגיש את זה שוב, בדיוק כמו שאני מרגיש את זה כשהיא לצידי. בדיוק כמו שאני מרגיש כשאני מסתכל לה לתוך העיניים.

ואני רוצה לומר לה את מה שאני מרגיש. במילים הכי יפות שלי. בצורה הכי פיוטית שאני יכול.

אבל לא יוצא לי כלום. ואם כן יוצא לי, אז זה סתם נשמע כמו משהו שילד בן 17 היה אומר.

רוצה לומר דברים.

אבל שום דבר לא יוצא.

איך זה יכול להיות שדווקא אני, שתמיד נורא התגאתי ביכולת שלי להתבטא בכתב או בעל-פה, לא מצליח לסנן משהו שהוא יותר מ"מממנמנ..."?

חשבתי שאני אוכל אולי לכתוב את זה בפוסט. ולשים את זה במילים כתובות, ולשלוח לה.

אבל שום דבר לא יוצא לי.

ואני מרגיש שיש לי כל כך הרבה לומר, אבל אני פשוט לא מצליח.

לא מצליח למצוא את המילים.

לא מצליח לתאר.

אוף.

ואני מנסה ומקווה שהיא מבינה כשאני מנסה להעביר לה את זה בחיבוק. או בנשיקה. או במעיכה.

כי אני פשוט לא מצליח בשום דרך אחרת... פשוט לא מצליח.

ויש לי כל כך הרבה לומר. רק שהמילים לא שם.

פוסט מבורבר לחלוטין...