לפעמים, בלילה, כשמאוחר מספיק ואין מה לעשות, אני נהיה קצת שקט והשקט הזה פתאום מתמלא בדר"כ סוג מסויים של מחשבות: מחשבות של חבלה עצמית.

אני לא רוצה לחזור על עצמי,

ומי היה מאמין שימאס לי כבר לשמוע את עצמי אומר כמה שטוב לי,

אבל כשאני איתה אין את המחשבות האלו.

איך אני מרגיש שאני איתה?

אני לא מצליח לשים זאת במילים.

נינוח?

טוב?

שמח?

כן, כן, כן וכן... אבל זה מרגיש אחרת מכל אלו.

כשאני איתה אני מרגיש שאני יודע. שאני יודע משהו שלא ידעתי לפני כן.

אם תשאלו אותי "מה, תפוח - מה אתה יודע?" לא תהיה לי תשובה מפורטת לתת לכם. לא אוכל לשים זאת במילים. אני פשוט מרגיש שאני יודע.

וכשאני לא איתה, ואני נזכר בה, ואולי המחשבות האלו חוזרות,

נראה שכל מה שאני צריך זה להזכר בזה, ולחזור על זה כמו מנטרה.

"היא טובה לך. היא טובה אלייך. והיא עושה לך טוב".

חיוך.

נשימה עמוקה...

והבעיה היחידה?

שאני לא מצליח למצוא כינוי דביק-מתקתק שימצא חן בעיניה... [צרות של עשירים]