הפוסט הזה נמצא בצורה כזו או אחרת בטיוטות הרבה זמן.

אני מוצא את עצמי נזכר בה או חושב עליה ואז סתם מחייך.

בעצם, לא "סתם" כי היא באמת מקסימה.

בחיים לא הרגשתי כל כך נוח עם מישהי.

חלק ניכר מתחושת הנוחות הזו נובעת מכך ש... ובכן, היא מכאן. כלומר, מהבלוג. וכאן למעשה אני בצורה הכי חשופה שלי (אם כי לא בהכרח הכי "טהורה" שלי. כמו שאני מרבה לציין, יש בי עוד מאשר בלוגר מהורהר). אני לא נרדף ע"י מחשבות של "אוקיי, עכשיו זה השלב שבו אני חושף אותה ל-X", או "אלוהים, עכשיו הכל טוב, אבל מה יקרה כשהיא תגלה שאני Y??".

אין את זה.

פה אני מוצג עם הכל. הטוב עם הרע. החל ממחשבות מקסימות שיש לי על מה אני חושב שהוא טיב האדם, וכלה בפוסטים שטופי זימה על הרגלי האוננות שלי (אני לא יודע למה, אבל אני מרגיש תמיד כאילו שאלו הפוסטים הכי "נוראיים" שלי. אני מניח שאי אפשר למחוק שנים של חינוך כדי במחי כף, הא?).

פה אני מוצג עם הכל - והיא מכירה את ההכל הזה.

אבל רגע, זאת לא הבחורה הראשונה שיצא לי להפגש איתה דרך הבלוג... ועדיין זה כל כך כל כך שונה.

לחיוב.

למה?

ובכן, אני נורא מקווה שאני לא טועה, אבל מרגיש לי כאילו אנחנו לגמרי משדרים על אותו גל. באופן כללי אף פעם לא היה לי מושג מה זה אומר - "לשדר על אותו גל" - אבל עכשיו אני מרגיש כאילו זה נכון. כאילו אלו המילים הנכונות להשתמש בהן.

היא קוראת פה. עדיין. וזה לא מפריע לי (למרות שזה אולי הפריע לי לכתוב את הפוסט ולפרסם אותו עד עכשיו). אין לי מה להסתיר ממנה, ואני לא מרגיש שאני צריך ללכת על קליפות ביצים כשאני לידה. אמנם היה לי קשה בהתחלה, אבל זה מדהים מה נשיקה יכולה לעשות כדי להרגיע את העצבים שלי.

אולי אני טועה. אולי אני מסתכל על זה לא נכון. אולי אתם תגידי לי דברים כמו "היי, תפוח, אל תקפוץ מעל לפופיק" או משהו, אבל אני שם. אני שם, במקום הזה, ואני אוהב את זה, וזה מרגיש לי טוב, אז תשתקו.

קשה להרחיב פה במילים (ובשלב מסויים כל המוסיף גורע),

אבל בגרעין, בבסיס, בכור - טוב לי. והחששות שלי הן כל כך מינימליות, שיש שיאמרו שירדתי לרמות חרדה שעשויות להחשב לנורמליות (ווי זמיר - גוועלד!!)

וזה כל מה שחשוב באמת, לא?