קצת קשה פה.

אני אמנם יותר מרוכז. יותר מפוקס. וגם אם לפעמים נדמה לי שאני מגשש באפילה, בלי לדעת איפה הרגליים שלי, אני יודע שזה לא לגמרי נכון. אני כן לומד. וכן עוקב אחרי השיעורים.

זה עדיין מרגיש קצת גדול עליי, ועדיין אני לא בטוח מה צופן לו העתיד (ואני עכשיו אפילו יודע פחות מה אני רוצה ממנו), אבל זה לא כזו קטסטרופה כמו ש... כמו שזה מרגיש.

האנשים נחמדים.

אני מוכרח להודות שזה החלק ממנו אני הכי מאוכזב.

חשבתי שבאוניברסיטה אמצא אנשים ברמה קצת גבוה יותר.. ואני מוצא שגם פה לא חסרים אנשים רפים. אבל יכול להיות שאני שופט לחומרה בקלות. נראה.

השיעורים לא משעממים. רובם אפילו מעניינים.

המרצים מעולים (חוץ מאד, שאני לא יודע איך לאכול את מה שהוא מגדיר כ"לימוד")... וזה היה חסר לי מאד עד עכשיו בכל מסגרת לימודים שהייתי בה. ופה זה מעניין.

אפילו למידה של מושגים מיקרו-ביולוגיים בלטינית מעלים אצלי עניין.

והשותפים בסדר.

הם קצת בקטע שלהם כי הם לומדים את אותו הדבר, וכל השיעורים שלהם ביחד, והולכים לחדר כושר ביחד, ועושים שיעורי בית ביחד.... אבל אנחנו מסתדרים. והוא מבשל לי, והיא עושה כביסה... אני באמת יכול להתלונן?

להיות רחוק מהבית זה בדיוק מה שאמרתי שזה יהיה.

להיות רחוק מכל האנשים הרעל האלו עושה לי רק טוב. לא סתם אומרים "רחוק מהעין רחוק מהלב". כבר כל הכאב שהם גרמו לי נראה כמו זיכרון ישן. חוץ מאולי הדברים שכאבו הכי הרבה, שעדיין מצליחים קצת לגרום לי לעקם גבה. אבל אני בטוח שגם הם תוך זמן קצר מאד יהפכו לזיכרון ישן, תמונה דהויה.

ומצד שני... הלבד הפך למשהו קצת אחר.

כי רוב היום אני פשוט... לבד. גם אם אני יושב ליד אנשים שאני מכיר בשיעור, וגם אם אני יוצא בערבים לשתות עם אנשים, וגם אני בין שיעורים מנהל שיחות חולין... אני לבד פה. אין עם מי לדבר. כלומר, באמת לדבר.

ובא לי לחדש קשרים שניתקתי בכוח, רק כדי שיהיה עם מי לדבר.... אפילו לריב... ואני יודע שאומרים שלא טוב ללכת לישון כועס, אבל זה עדיף על ללכת לישון כשהמחשבה היחידה שמאכלסת את הראש היא "יש לנו מספיק חלב?" איך פעם הייתי מתחנן שאלו תהינה המחשבות היחידות בראש....

וזהו.

אני לא יודע איך לסיים את הפוסט הזה.

אני עייף.

לילה טוב ישראבלוג.