יום ראשון ללימודים הנה בא וחלף.

ואתם יודעים במה נזכרתי?

שאני מפחד.

שאני חושש. חרד. משקשק. מבועת.

היה שיעור ראשון. הבנתי בו הכל. אמנם קצת ריחפתי, והמוח קצת הלך למקומות אחרים, אבל אחרי שלקחתי סיכום ממישהי ראיתי שלא פספסתי יותר מידי בשניות האלה.

וזה היה בסדר.

אבל הדירה הכמעט מושלמת היא רק כמעט מושלמת. והבעל בית לוקח את הזמן שלו לסיים את הדברים האחרונים (שכמובן, כולם נמצאים בחדר שלי).

עדיין לא סידרנו את חשבון המים.

או הארנונה.

לא הצלחתי לסכם כמו שצריך.

אני מרגיש שכל מי שהיה איתי בשיעור ההוא (סביבות ה-300 איש) חכמים ממני, ושבאיזשהו שלב אני אשתרך לי מאחור. כנראה שבאמת צריך להזהר ממה שמבקשים.

אני אפילו לא יודע איפה להתחיל לחפש עבודה.

או מה לעשות עם פר"ח. או התנדבויות? פאק.

אני אפילו פחדן מידי לשלוח אסמס לאנשים שאני כן מכיר פה ולשאול אותם "היי, מה עושים היום?"

והכל פתאום מרגיש גדול עליי.

אני מסתכל סביבי, ואני אומר לעצמי "מה אתה עושה פה בכלל? לך, תחזור למחילה שלך ותשאר שם. באמת חשבת שתוכל להתמודד עם זה?"

ואני מרגיש שאני טובע.

פתאום הכל נהיה אמיתי. פתאום צריך לעשות את זה.

וצריך לעשות את זה טוב. טוב מאד אפילו.

ואני לא יכול לנשום.

לא מצליח.

מה יהיה איתי?

עדיין מרגיש לי מוזר לחרבן פה בדירה כשהשותפים נמצאים.

שלא לדבר על לאונן. אולי זה מה שיגרום לי להפסיק... כמו כפייתי - כל פעם שקצת לחץ, וקצת רע, היד בורחת לזין והראש נמצא במקום אחר.

אני ידוע שהכל יסתדר. אני יודע את זה.

אבל כרגע אני יושב פה, אפילו לא בחדר שלי כי הכל שם מפורק מהניסיון של בעל הבית לתקן את מה שהוא צריך לתקן;

יושב פה ומזיע. לא מהחום. לא מהלחות. סתם מהלחץ.

והכתפיים שוקעות. והראש כבד.

איך אפשר לבכות פה קצת כשצריך?

איך אפשר......