וזה עדיין קצת צורב שהיא זרקה אותי.

קצת.

אני במקום יותר טוב, אבל עדיין מרגיש לי כמו להריח חומץ כל פעם מחדש...

בעיקר זה כואב כי אני לבד בבדידות הזו.

כפי שכבר ציינתי בעבר, מעט מאד הם האנשים שיודעים בכלל על הסאגה הזו... אז יש מעט אנשים לחבק, לנחם, ובעיקר מעט אנשים לחזק.

באופן כללי אני נמצא במקום טוב.

קבעתי לעצמי חוק בו אני צריך לחשוב על דבר אחד מצחיק כל יום, ושם בערך מסתכמות הדאגות שלי.

אני עובד, מרוויח כסף, אני רשום לאוניברסיטה, מחפש דירה, נפגש עם חברים, כותב סרט, מקשיב למוזיקה.... על הנייר, מנקודת מבט נייטרלית - זאת התקופה הרגועה והטובה ביותר בחיי.

אז למה אני מרגיש שמשהו חסר?

אולי כי משהו חסר?

מישהי לחלוק את זה איתה. אחח, לעזעזל; תמיד לחזור לאותו מקום...

עריכה:

אוף. שום דבר לא יכול להסתדר.