הייתי אצל הפסיכולוג שלי. אחרי מעל 3 שנים שלא הייתי אצלו, הרגשתי צורך לחזור.

לקורס רענון. שיזכיר לי את מה שהספקתי לשכוח.

סיפרתי לו הכל.

כל הנקודות הטובות והרעות שעברו עליי.

באמת. הכל. אני אפילו לא יכול לשים קישור לדברים שסיפרתי לו, כי זה פשוט יהיה קישור לבלוג הזה.

וכשהגעתי לחלק שלשמו התכנסו, כמעט עלו לי דמעות בעיניים.

לא חשבתי על הסיטואציה בצורה לא מופשטת כבר הרבה זמן. היה קשה להזכר למה רע לי פתאום.

אבל הייתי חייב לספר הכל.

כדי שהוא שיזכיר לי את מה שהספקתי לשכוח.

הדנמיקה בנינו לא השתנתה.

הוא החמיאה לי מאד, על ההרזיה, על הקידום בעבודה, על הסיום של הצבא; כמובן עם טיפה עוקצנות, כי זה סוג הפסיכולוג שלו.

ואז אני הייתי אומר משהו מצחיק, והוא היה צוחק.

כאילו שלא הפסקנו להפגש.

ואחרי שסיימתי לספר לו את הכל, אמרתי "ואז התקשרתי אליו לקבוע פגישה. ועכשיו תורך - תתקן בבקשה".

והוא שתק קצת, כנראה חשב על מה להגיד.

וכשהוא פתח את הפה שלו הבנתי שלא הייתי צריך לחזור אליו כדי שהוא שיזכיר לי את מה שהספקתי לשכוח - כי לא שכחתי כלום.

המילים שיצאו לו מהפה הן אותן מילים ששמעתי אין ספור פעמים מחברים, מעצמי, מכם בתגובות...

כנראה שלפעמים, גם אם אתה כבר בריא, גם אם את לא אובדני, ולא נוטל תרופות,

לפעמים פשוט מותר להיות עצובים.

ומותר שיכאב.

וזה יעבור.

כי זה פשוט איך שהדברים האלו קורים.

אז מה עכשיו?

מה המטרה שלנו?

המטרה:

להתחיל לעבוד על הרגלי החיזור שלי.

להתרחק מבחורות שאינן 100% בראש.

ולמצוא דרך להתקרב לאלו שכן.

בהצלחה.

חרא פוסט.