אני רוצה לכתוב פוסט שמח.

אני רוצה לכתוב על זה שאני לא הולך לישון עם דמעות בעיניים. וכל זה שאני כבר לא בודד.

אבל כל זה הרי לא נכון.

אז נחזור למתכונת השידורים הרגילה...

לבד לי.

כל כך לבד לי.

החבר הכי טוב שלי נהיה סוחר שמים. רשמית.

הייתי אצלו בבית, והוא פשוט ישב וחילק גושים של גראס לגושים קטנים יותר של גראס - כדי שהוא יוכל למכור אותם לחברים שלנו.

"שלנו"... שלו.

אני לא בסצנה הזו, אני לא נהנה מזה. לא משתתף בזה.

המוח שלי הוא הדבר היחיד שיש לי. הוא האיבר שבו אני משתמש כדי לחוות את העולם.

אני לא רוצה שמישהו ישחק לי עם זה.

אבל אני כל כך לבד.

רציתי לגנוב איזה גוש ולאכול אותו. לבלוע אותו שלם. לתת לכל החומר הפעיל להספג במערכת העיכול שלי ולהאכיל אותי קצת סרטים.. בתקווה שסרטים טובים.

לא עשיתי את זה.

ולבד לי. כל כך לבד.

אחרי שבוע וקצת בבידוד, יצאתי לאוויר העולם. יצרתי קשר עם אנשים. כבר נמאס להם.

הידידה שאיתה הייתי מדבר על הכל... טוב, היא כבר לא כל כך מתקשרת. היא אומרת שזה בגלל שהיא צריכה להספיק לעשות מלא עבודות שהיא לא עשתה כל השבוע. שורה תחתונה? מי יקשיב לי?

החברים הישנים כבר לא שם בשבילי.

בפייסבוק עולים עוד ועוד תמונות של טיולי פסח, ועל-האשים שחברים שלי עשו איתה.

הם אמורים להיות חברים שלי! והנה, אלבום תמונות - 'טיול ברמת הגולן!'

ועוד תמונות.

ועוד.

ועוד.

ועוד.

ואיפה התפוח?

התפוח לבד, בבית. אף אחד לא שולח לו הודעות. אף אחד לא מתקשר.

למה יצאתי מהבידוד בכלל?

אם כבר להיות לבד וחסר חברים שאכפת להם, אז לפחות שאני ארגיש שזה מבחירה שלי, ולא בגלל שלאנשים נמאס שאני מזיין להם בשכל על כמה שהיא פגעה בי, וכמה שאני שבר כלי, וכמה שנמאס לי ללכת לישון בוכה, או כמה שאני בסדר רוב היום, עד שאני מגיע הביתה אחרי העבודה ואני נזכר.

כן, התגעגעתי לחברה אנושית - אבל בהחלט הייתי יכול להמשיך. עוד הרבה זמן אפילו.

צולע לי פה כמו אייל פצוע... הייתי יכול להמשיך עוד חודש.

ומישהו היה שם לב שנעלמתי?

"מישהו שמע מהתפוח?"

"מי?"

מה כבר ביקשתי?

שלאנשים יהיה אכפת?

שאנשים שהייתי נותן כליה בשבילם יענו כשאני מתקשר אליהם?

או יחזירו שיחה?

שהם לא יתנו לי להתחמק מהשאלה "מה שלומך?", שיתעקשו. שיתנו לי לבכות להם על הכתף.

כי אני הרוס פה!

אני שבור!

אני מקולקל!

וזה רק גורם להכל להיות גרוע יותר....

לא הרגשתי ככה שנים.

שנים!

אני אפילו לא יכול לשים פה קישור לפוסט שכתבתי פעם אחרונה שהרגשתי ככה, כי זה היה לפני 3 בלוגים בערך. לפני 8 שנים. זה כמה זמן לא הרגשתי כל כך בודד.

ואולי אני לא רוצה לחלוק בכלל?

היום, כשכן דיברתי ידידה כלשהי, היא האשימה אותי שאני לא חולק.

אני לא חולק?

אני לא בנאדם פתוח?

אני נמנע מלדבר על עצמי?

פאק, בנאדם רק צריך לדובב אותי טיפה. ממש טיפה. זה לא כאילו שאני מרגל של הקג"ב.

רק צריך לשאול אותי "אתה בטוח שאתה בסדר? כי אתה ממש לא נראה..." ואני פוצח במונולוג שמתאר את מעללי משנת 2004 בערך.

מה אני רוצה?

חיבוק.

חיבוק זה מושלם.

חיבוק זה משהו שכשאתה נותן אותו, אתה בהכרח מקבל אותו בחזרה.

מרגיש רע? תן למישהו חיבוק! שניכם הרווחתם!

אני לא יכול ככה יותר.

אני לא יכול.

ואולי מה שבאמת נורא, זה שאני כן יכול. עובדה - הנה אני פה. מתמודד. חי. שורד.

מרגיש שאני נופל, אבל אף פעם לא מתרסק.

אני מוכר פה סחורה פגומה בממש זול...

המייל שלי כאן מימין.

שמישהו ישתמש בו - בבקשה.

עוד מעט אני כבר לא אהיה עצוב.

אני סתם... אהיה