הבידוד הזה ששמתי את עצמי בו לא מועיל לי.

השעה 8 בערב, ואני יושב פה במיטה, אחרי שלא יצאתי מהבית כל יום, בפיג'מה.

אני עצבני. צועק על כולם.

הטיול המגניב שהייתי אמור לצאת אליו עם אבא שלי בוטל - בעיקר כי אני מעפן - אז סתם היה לי יום חופש מבוזבז לשבת בבית, להיות עצבני, לרחם על עצמי, להרגיש בודד, לאונן, לראות סרט, ולאכול הרבה...

אתמול היה יום טוב. אבל זה לא חוכמה, הייתי בעבודה.

שזה הדבר היחיד שמעסיק אותי.

גם שם אני מרגיש שאני לא עומד בלחץ. מה זה אומר?

אנשים שם מטרפים אותי. כועסים עליי, כשאני בסה"כ עושה את מה שמוטל עליי...

המצב פה לא טוב.

בראש שלי.

בלב שלי.

אני קם בבוקר מבואס. מעביר את היום מבואס. והולך לישון על סף דמעות (במקרה הטוב).

כבר קבעתי תור לפסיכולוג. אחרי שלוש שנים שלא ראיתי אותו.

לספר להורים?

הם יתאכזבו.

מרגיש כל כך לבד.

המיטה הקטנה שלי מרגישה כל כך גדולה.

אין לי למי לסמס.

אין לי למי להתקשר.

וגם שאני יודע שזה לא נכון - זה מרגיש ככה.

תפוח, מלנכוליה זאת לא תכונה מושכת... תפסיק...

בכל מקרה, מחר אמור לצאת לטיול אופניים עם אבא ואחי.

ואחרי זה לקנות מחשב חדש.

מחר יהיה יום טוב יותר... הוא הכריח את עצמו לומר...