מחקתי אותה.

זה התחיל בקטנות.

קודם מחקתי את האסמסים ממנה.

אחר כך, כשראיתי שזה לא מספיק, הסתרתי את הדברים שלה בפייסבוק - כדי שאני לא אוכל לראות.

כשגם זה לא הספיק, מחקתי את המיילים שהיא שלחה לי.

ואז עוד חסמתי אותה מהצ'אט של הפייסבוק.

לבסוף הסרתי אותה מרשימת החברים בפייסבוק לחלוטין.

ומחקתי את מספר הטלפון שלה.

ומחקתי את כל השתלשלות השיחות בנינו שיכלתי למצוא.

פחדתי שמישהו ישים לב.

שמחקתי אותה.

שמישהו יגיד לי "היי תפוח, למה אתה כבר לא חבר של הזאבה בפייסבוק?"

ומה אני אגיד?

אבל זה לא קרה.

וזה הדהים אותי כמה קל זה למחוק בנאדם מהחיים שלך.

במיוחד היום, כשכל כך הרבה מהחיים שלנו מאוחסנים ברשת, ולמעשה ניתנים למחיקה.

הרי אם אין על זה אלבום תמונות - זה כנראה לא באמת קרה.

וצחקתי.

אמרתי לעצמי "מי צריך את ד"ר מיוזוואק בכלל, כשאני יכול לעשות את זה בעצמי?"

ואני יכול לספור על יד אחת את האנשים שמכירים את שנינו ויודעים מכל מה שקרה בכלל.

לא באמת חשבתי שהקומץ הזה שכל כך עזר לי בתחילת הדרך, כשהייתי שבור ומרוסק והייתי בוכה כל לילה לפני השינה, יוכל להרוס את המחיקה שלי.

והנה, אחת הבחורות שיודעת אמרה לי היום, ממש לפני שעתיים:

"תפוח, אתה יודע, הזאבה שאלה אותי עליך. שאלה מה שלומך, ואיך אתה מסתדר. היא לא יודעת שאני יודעת, וכמובן שלא אמרתי לה."

ועד ששכחתי, כבר הספקתי לזכור הכל.

למה לה לשאול?

מה זה עניינה בכלל?

האם זה לא היה ברור מההודעה האחרונה שלי שאין לה מה לחפש אצלי יותר?

ועכשיו...

עכשיו לישון.

אולי תוך כדי שאשן יבואו קריסטין דאנס ואלייז'ה ווד וימחקו לי את הזיכרון.

ואולי סתם אקום בבוקר עם הרגשה יותר טוב.

ואולי לא.