חזרתי לכתוב פה בצורה קבועה.

זה לא טוב.

לא טוב בכלל.

אחרי שבוע שכנראה בצורה אובייקטיבית היה הכי נוראי שהיה לי בחיים, אני מסיים אותו בסופ"ש סגור בחדרי, לבד, בעוד הגשם בחוץ מזכיר לי שאני כלוא בכלא הזה ששמתי לעצמי.

לא ישנתי לילה אחד השבוע.

בין אם זה כי היה לי חום ביום ראשון,

או בין אם זה כי רצתי לחרבן כל כמה דקות מיום שלישי ואליך (מי נהיה חולה פעמיים בשבוע?)..

וכמובן שהסיוטים שנמשכים גם עכשיו שאני מרגיש יותר טוב לא עזרו...

לקום כל לילה בזיעה קרה, להזכר בבדידות, לחבק את הכרית עוד קצת, להתרכל בשמיכה כמגננה מהקור (האמיתי והמטאפורי)...

לא להצליח לישון בכלל...

להיות מותש מהשבוע הנוראי, שהתחיל למעשה מהמייל שהזאבה שלחה בשבוע שעבר (ראו פוסט קודם).

ואמרתי לעצמי, פאק, מתי החרא הזה יעבור?

אני לא חושב שאי פעם הרגשתי ככה...

ואז פתאום נזכרתי שכן הרגשתי ככה. לפני 8 שנים. כשהייתי מאוהב בכיתה ט'-י' באביטל.

כן, זה השם האמיתי שלה.

הולי שיט, לא אמרתי את השם שלה או חשבתי עליה במשך נצח נצחים. לפחות לא במובן שבגללו היא הייתה כל כך חשובה.

האהבה הראשונה שלי.

שנתיים שלא יכלתי לראות אותה אחרי שהיא ריסקה לי את הלב (ואני מתייחס לזה באותה רצינות עכשיו כמו שהתייחסתי לזה אז).

זה אומר שגם עכשיו זה יהיה שנתיים?

לא.

אני לא מוכן לקבל את זה!

לעזעזל, אני אמור להתחיל ללמוד שנה הבאה.

אני תפוח חדש! עם הסתכלות מפוכחת על העולם וכל החרא הזה!

זה הורס לי את הכל!

פאק.

די...

אני לא יכול.

ואני גם שואל את עצמי כמה אנשים יהיו מופתעים אם אני אתאבד?

ואני גם שואל את עצמי כמה מופתעים אנשים יהיו אם אני אתאבד?

בטח יגידו דברים כמו "אה, כן, הוא נאבק כל החיים שלו בדיכאון... כנראה שהוא בסוף נכנע לו".

אבל זה לא נכון.

וסתם הכל מרגיש חרא עכשיו.

וזה יעבור, אני יודע את זה.

הכל יסתדר מעצמו אם אני רק לא אשים לעצמי רגליים.

אפשר רק שזה יהיה עכשיו בבקשה?

אני לא רוצה להרגיש ככה.

אני רוצה לישון...

בבקשה....