השתנתי הרבה בשנה האחרונה.

פיזית, גם.

אבל בעיקר מנטלית.

התנהליך היה איתי ברובו, חוץ מהחודש וחצי האחרונים שהיו כמו סערה נפשית שהתחוללה בתוכי ושרפה את כל הכבלים איתם הייתי קשור, ומתוך האפר והאש, כמו עוף החול, יצא תפוח קצת אחר. קצת שמח יותר. קצת מאוזן יותר. קצת בוגר יותר. קצת יציב יותר.

קצת ועוד קצת ועוד קצת ועוד קצת... מספיק כדי להיות הרבה.

מספיק כדי שחבר טוב שלי יגיד לי "אתה נראה שונה."

מספיק כדי שאמא שלי תגיד לי "אף פעם לא ראיתי אותך כזה שמח".

השינוי היה גדול והוא היה מהיר. אבל לא על השינוי באתי לדבר - עליו אולי בפעם אחרת...

השינוי קרה כל כך מהר שלא הצלחתי לסגל את העצמי החדש למציאות של האני הישן (כן, מגוחך, אבל אני באמת מרגיש ככה), וכך אני מוצא את עצמי בהמון סיטואציות שבעבר היו מתאימות לי מאד, אבל עכשיו כבר לא...

דבר שאינו בעייתי בפני עצמו, אבל מאד בעייתי כשהסיטואציה היא אחד החברים הכי טובים שלך.

נקרא לו יוסף.

יוסף הוא אחד החברים הכי טובים שלי. וזה לא שהוא נמצא במקום מספר 2 או 3, אלא פשוט שהוא נאלץ לחלוק את המקום הראשון עם חבר נוסף.

יוסף הוא כמעט שכן שלי, והיה קורה לא פעם שסדר היום שלי היה לצאת מהבית שלי וללכת לבית שלו. לבשל משהו. לראות סרט. לנגן. סתם  לדבר. למעשה, הקשר ביני ויוסף היה כל כך קרוב, וכל כך צמוד, שרבים היו קוראים לנו זוג נשוי, בעיקר כי היינו מתווחכים (ומשלימים) כמו זוג כזה. ובאמת לעיתים היינו קוראים אחד לשני "אשתי" מול אנשים, סתם כי זה היה מצחיק, וכי זה לא היה מביך בשום אופן כי אני באמת אוהב אותו.

כשהיינו נפגשים לדבר, כמו שחברים עושים, היינו מדברים על פילוסופיה ועל בחורות בעיקר, ולרוב עוזרים אחד לשני להתבוסס עוד ועוד בחרא אחד של השני - אבל בצורה תומכת.

אבל עכשיו, פתאום אחרי השינוי הזה, אחרי תפיסת העולם המחודשת שלי... ובכן, הוא מחליא אותי. הוא מדבר והדברים שהוא אומר נראים לי כל כך מטומטמים. כל כך חסרי ביסוס, כל כך מיותרים ומוטעים.. נוצר פער, עמק אם תרצו, מנטלי בנינו, ואנחנו כבר לא רואים עין בעין באותם נושאים שפעם חלקנו.

וזה מרגיש לי שזה מתפרק.

שזה נגמר.

למען ההגינות, גם הוא השתנה בשנה האחרונה.

הוא השתחרר קצת ולמד לעמוד על שלו במקום להיות כנוע לדעות של אחרים (קצת בזכותי, הייתי רוצה לחשוב), אבל הדבר הפך אותו לכל כך עקשן..

הוא גם התחיל להתמיד בעישון. ולא מדובר על טבק, אלא על כל אותם חומרים פלסטיים שנחשבים "חוקיים". והוא התחיל להתייחס לזה קצת ברצינות רבה מידי - להפוך את זה למהות כל יציאה ("מה אני עושה היום? אני נפגש עם כמה אנשים... בשביל, נו, אתה יודע").

חשבתי שזה ישתנה אחרי שהוא ישתחרר, אחרי שיעבור לו הצורך למרוד או השד יודע מה.. אבל זה לא. רק החריף. יש לו עכשיו יותר זמן פנוי, והזבל הזה לא רק הורס לו את הבריאות, אלא גם את המחשבה.

התוצאה הסופית היא שאנחנו מתחילים לריב על שטויות.

אני מרגיש שהכימיה בנינו כבר לא קיימת.

לא מעניין אותי מה יש לו להגיד, ונראה שגם לו נמאס מההגיגים שלי.

וזה כואב לי - כי אני אוהב אותו. הוא החבר הכי טוב שלי כבר קרוב ל-6 וחצי שנים.

אולי באמת היינו כמו זוג נשוי.. ועכשיו זה השלב בו בני הזוג מבינים שהם השתנו, לא לרעה, לא מתוך שנאה, אלא פשוט הם לא יכולים להסתדר, ועל כל אחד ללכת לדרכו הנפרדת.

לפחות אין לי נכסים משותפים. או ילדים...

אולי ככה אנשים נפרדים?

התווכחנו היום, וזה כמעט הפך לריב.

כמעט טרקתי בפניו את הדלת.

ואולי לא?

אולי אני סתם מגזים וזה רק משהו רגעי? והכל יחזור לקדמותו ממש בקרוב?

ואולי לא השתנתי בכלל? אולי גם זה משהו רגעי, ואני אחזור להתבכיין בזרועותיו כמו פעם...

מה אני מעדיף בכלל? לוותר על נקודת המבט החדשה שלי? או על אחד החברים הכי טובים שלי?