יש לי סיוטים נעימים על חוסר שינה.

אני חולם על זה שאני לא אוכל להרדם יותר, ואני נהנה מזה. מנצל את השעות המתות של הלילה בלהעשיר את חיי. לקרוא, לנגן, לכתוב, לעשות כושר, ללמוד לבשל, להכין דברים...

אבל זה רק חלום.

ואני מנסה לכתוב. לא פה, לכתוב באמת. משהו ספרותי. משהו שיהיה אפשר לפרסם איפשהו. מתישהו. משהו מעניין, עם מוטיבים ורמזים מטרימים, ואיזה מסר בסוף לכל הילדים הקטנים. משהו עם תקווה, שהוא גם עצוב.

משהו אמביוולנטי. כמו החיים.

אבל מהחלומות אני מתעורר, וכשאני מנסה לכתוב אני נזכר שאני לבד.

וזה כבד, הלבד הזה.

זה מרגיש כאילו שאני לובש שמיכת גומי בידוד בעובי 10 סנטימטרים... ואני לא מצליח לחתוך בבשר הזה.

ואני לא מרגיש כלום, ואני לא שומע כלום.

אנשים מדברים איתי, והם נשמעים לי עמומים.

הם לוחצים לי את היד, נותנים לי חיבוק, ואני בקושי מרגיש את המגע שלהם.

ואני אומר "היי, הלו, הצילו, רע לי פה". אבל הקריאות שלי נספגות ומהדהדות בפנים ולא מצליחות לצאת החוצה.

ואני דוקר את הבידוד הזה... בבכי, במוזיקה, בסיפורים, בבדיחות, בלשקוע בעבודה, ובלשקוע בלימודים, בלאונן, בלאכול, בלישון.... אבל הסכינים האלו לא מצליחים לחתוך בבשר הבדידות הזה...

___________________

יש לי בית ריק.

ערכתי פה מסיבה אתמול.

נהנתי.

הלכתי לישון בוכה.

למה אני לא מצליח להרגיש את החיבוקים שלהם?