היא זרקה אותי.

אפילו לא שמעתי למה.

משהו על זה שהיא לא רוצה לפגוע בי. או על זה שזה לא נראה לה מאוזן שאני רוצה אותה הרבה יותר ממה שהיא רוצה אותי.

אמרה שיש בי את כל מה שהיא מחפשת בבן זוג, אבל שהיא פשוט לא מרגישה. אמרתי לה שזה לא מעניין אותי בכלל.

לא היה לי מה להגיד לה. הרי גם אם זה נכון, באמת ששום דבר שאני אומר לא רלוונטי.

אהבתי אותה 3 שנים.

היא הייתה הראשונה שלי.

והיא לא רוצה אותי בתור יותר מידיד.

היא אפילו אמרה שהיא מקווה שנשאר ידידים.

זה המשפט היחיד שיצא לה מהפה היום שהאמנתי שהיא באמת מתכוונת אליו.

אמרתי לה שאין מצב זה יקרה.

קמתי ללכת ואיחלתי לה שיהיה לך אחלה שבוע.

היא קראה לי לחזור. לא הייתי צריך.

ביקשה להפרד כמו שצריך.

אמרתי לה "מה את רוצה? לחיצת יד? חיבוק?"

היא התחילה לבכות.

היא!

חיבקתי אותה.

החזקתי אותה לנצח. ידעתי שברגע שאני עוזב והולך זה נגמר. ולא רציתי את זה.

החלפנו כל כך הרבה מילים. רובם לא משנים בכלל.

כנראה שהייתי בשבילה רק-זיון שהשתבש וניסה להפוך למערכת יחסים.

קמתי והיא נשקה לי. על השפתיים.

אמרתי שזה לא לעניין.

היא אמרה שאני מוזמן לדבר איתה בכל עת. אמרתי לה שזה לא יקרה.

היא אמרה שזה לא משהו אישי כשהיא תעמיד פנים ששום דבר לא קרה בנינו.

אני בכלל לא בטוח שקרה משהו בנינו.

יש לציין שלא בכיתי ככה כבר הרבה זמן.

אני אומר לאנשים שאני בוכה תכופות, אבל זה לא נכון. בהחלט לא ככה.

שעתיים. שעתיים של דמעות. חבר בה לנחם, ולא יכלתי להפסיק לבכות.

עכשיו אני אחרי.

אחרי הבכי.

קהה חושים כמו נרקומן. אבל זה עוד יחזור.

האמת שזה קצת חוזר לי תוך כדי שאני כותב את זה.

ואני לא יודע מה לעשות עכשיו. אז אני כותב.

אני מחפש, ואני לא מוצא שום דבר שעשיתי לא בסדר.

אני חכם, מצחיק, מתחשב, רגיש, אהבתי אותה, אני עובד, ולומד, עשיתי פסיכומטרי, יש לי תוכנית לחיים, רזיתי מלא, אני שומר על הבריאות, נתתי לה את המרחב שהיא צריכה, נתתי לה את כל הזמן שבעולם, לא דחקתי בה מינית, לא דחקתי בה בכלל.

אני פאקינג גבר מושלם!

זאת הפעם הראשונה שבאמת זרקו אותי.

זאת הפעם הראשונה שלא עשיתי משהו לא בסדר. הייתי מושלם. מושלם!

ואם לא מצליח לי כשאני מושלם... מה אני אמור לעשות?

מה אני עושה עכשיו?

אני אוהב אותה..... זונה מטומטמת.

זונה טומטמת.