חזרתי ממנה עכשיו בעצמי.

היה סבבה.

קצת כירבולים (בשביל זה אני חי!) קצת נישוקים (יאיי ).... בעיקר תחושת שלווה.

אחרי ימים שלמים של מחושים בחזה (באמת, כאילו, קטעים שלא יכלתי לנשום), לחץ דם מרקיע שחקים (זה כבר ניחוש, אבל זה הרגיש לא בריא), היום אני מרגיש קצת יותר בטוח במצב הקיים...

הרי כשבחורה שולחת לך סמס שכתוב בו "אוף, נו, אני רוצה לראות אותך עכשיו"... זה טוב, לא?

וזה סיכום של המצב.

ועכשיו, כן, רגע, ממש עכשיו המוח נדלק שוב.

מוכן? צא!

אני מאד מקווה שהיא לא עושה את מה שהיא עושה מתוך רצון "להיות איתי בסדר"...

אני מקווה שהחיוכים, והנשיקות, והחיבוקים, והכל... אני מקווה שזה הכל דברים שהיא רוצה לעשות. ושזה לא מתוך איזה הכרח.

כמובן שאני מגזים, אבל אני פשוט רוצה שזה יהיה כן ואמיתי.

ועכשיו לחשש קצת יותר אמיתי,

אמ, היי, מרוב שהייתי בפאניקה מאיך שהמצב מתקיים/לא מתקיים, שכחתי שאני לא יודע מה עושים בתוך מערכת יחסים.

כלומר, אני לא הייתי בשום דבר רציני כבר.... כמה שנים. לא שאני יודע כמה זה רציני. אם בכלל.

אני פשוט רגיל בשמני החופשי לעשות... כלום? לרבוץ מול מסך כלשהו, לראות סרט, לקרוא ספר...

מישהו יודע מה עושים עם מישהי?

הולכים למסעדות?

מרחרחים פרחים?

מה?

מצד שני, אני ידיד שלי כמה כמה שנים... וזה מה שהיינו עושים תמיד. אוכלים משהו, או רואים איזה סרט או סדרה.

אולי לא כדאי לשנות את זה?

אולי כן?

אולי?

?

וזה, רק לשם תמונת מצב כללית, כשהמוח שלי עוד רגוע יחסית.

אם מישהו מכם קורא את הטוויטר החדש של הבלוג שגם מופיע פה בצד ימין (אני מניח שאף אחד, כי זה משעמם ונוראי ובאמת שאני לא יודע למה עשיתי את זה), אז יש לך תמונה די טובה של הטירוף היום-יומי שאוחז בי.

קול.

אני הולך לשתות בירה ולספר לחבר טוב את מה שהרגע סיפרתי לכולכם.

פוסט נוראי.

לילה טוב.