חזרתי עכשיו מהסרט 50/50. מדהים, מומלץ.
וכמו כל פעם שאני חוזר מאיזה דרמה קומית מהסוג הזה, אני מרגיש אותו הדבר. רק שהפעם זה קצת אישי יותר.
תקציר הסרט במשפט אחד: זה על בחור שיש לו סרטן, ואיך הוא מתמודד עם החבר הטוב ביותר, החברה, ההורים והמחלה (כמובן).
למקרה שלא ידעתם (ואני לא מאשים כמובן) לאבא שלי היה סרטן כשהייתי בתיכון. סרטן המעי הגס. הסרטן שלו הגיע בתקופה מאד לא נוחה מבחינתי, כי אני הייתי באמצע להיות זין טיפש-עשרה קטן, בדיכאון ושיט.
אני זוכר כמה כעסתי על ההורים שלי כשהם סיפרו לנו על המצב של אבא, כי עברו שלושה ימים מהאיבחון עד שהם סיפרו לנו. אני זוכר שחשבתי לעצמי "איך הם לא סיפרו לנו מיד? אנחנו הילדים שלהם!".
איזה שמוק מרוכז בעצמי הייתי.
למעשה, במשך כל תקופת המחלה הייתי מרוכז בעצמי. אמנם הייתי בדיכאון, ובאמצע טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, ואין ספק שהיה לי חרא משל עצמי להתמודד איתו, אבל לפעמים אני שואל את עצמי איך הייתי מרגיש היום לו אבא שלי לא היה מחלים. הייתי מרגיש נוראי על כך שלא הייתי שם בשבילו. שהייתי עסוק מידי בלהבריז מבית הספר, ולנסות למצוא מישהי שתאהב אותי.
דביל.
אה, כן - הוא בריא היום. למעשה הוא בריא עכשיו יותר משהוא היה לפני הסרטן.
הוא שומר על עצמו בצורה מטורפת. חדר כושר כל יום, דיאטה בריאה. הוא בכושר הרבה יותר טוב ממני, ואני בן 22, אמור להיות בשיא הבריאות שלי. הוא אפילו עושה את שביל ישראל פור פאק סייק (אמנם בחלקים, אבל עדיין)!
בכל מקרה, לא הייתי שם בשבילו כל כך, ואני מצטער על זה. אני לא חושב שהבנתי בזמנו את חומרת המצב. אני אפילו היום לא בטוח שאני מבין מה הייתה חומרת המצב. לפני כמה חודשים שאלתי את אמא שלי "אף פעם לא הייתה באמת סכנה ממשית לחייו, נכון?"
היא לא בדיוק ענתה לי.
טיפש אגוצנטרי.
לפעמים, במיוחד אחרי שרואים סרטים כאלו, בהם אנשים צריכים להתמודד עם דברים שהם פי אינסוף יותר גדולים מהשטויות שאנחנו מתעסקים איתם, אני תוהה איך אני הייתי מתמודד עם מצב כזה.
איך החברים שלי היו מתיחסים אליי. ואיך אני הייתי מתייחס להתיחסות שלהם.
הרי להיות חולה, לא רק בסרטן, זה להיות נטל על הסביבה האוהבת שלך. לא נטל פיזי בהכרח, אלא גם נפשי; ולפעמים, דווקא האנשים האלו שאמורים לתמוך בך, הם אלו שצריכים לפעמים לבכות על הכתף שלך.
פאק, אין לי מושג איך הייתי מתמודד עם דבר כזה. אני מקווה שלעולם לא אצטרך לעשות זאת.
אבא שלי הוא הגיבור שלי. כשאני מסתכל אחורה על ההתמודדות שלו עם הבעיות האישיות שלו כמו הסרטן, או קשיים שיש לו בעבודה, או ההתמודדות שלו עם כל החרא שאני העברתי עליו ועל אמא שלי כי הייתי כזה ילד דפוק, אני רק יכול לקוות שאני אהיה רבע הגבר שהוא.
אמא סיפרה לי שכשהרופאה סיפרה לו שיש לו סרטן, הוא לקח נשימה עמוקה ושאל "אוקיי, אז מה עושים עכשיו?". בלי לקחת רגע להשבר, בלי לבכות או לשאול שאלות מיותרות. כל מה שהוא ידע זה שצריך להתקדם, ושלעמוד במקום פירושו ללכת אחורה.
אני אוהב אותך אבא'לה (:
ואוו, זה היה אמור להיות בכלל פוסט על כמה שאני מרגיש לבד. יצא לי אחד יותר טוב מזה, אני חושב.
עדכון:
|
|
ואוו... הגעתי למומלצים.
כנראה שהחיסרון בלכתוב בלוג אנונימי זה שאין עם מי לחלוק את ההתרגשות והכבוד הזה.. חוץ מכם כמובן, קוראים יקרים שלי.
אני מרגיש כאילו אני צריך לתת איזה נאום תודה או משהו.
אז תודה לכם, גולשי ישראבלוג. אתם בית גידול לכותבים וכו'... (: תודה.
מי שרוצה מוזמן כמובן לדפדף אחורה...
|
כינוי:
התפוח הכחול
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
