כמו משעמם הוא החופש.

משעמם במיוחד כשהחברים המשוחררים הם בחו"ל או עובדים, ואלו שלא הם בצבא (מן הסתם).

אחד החברים הכי טובים בבית בסופ"ש והוא עסוק עם החברה שלו. באופן כללי אין לי משהו נגדה, אבל אני טס לחו"ל עוד שבועיים ואז אני לא אראה אותו לאיזה חודשיים. יש מצב שתוכלי לשחרר לי את הבחור לכמה שעות?

חבר אחד עסוק בלמידה לפסיכומטרי. זה מה שהוא טוען. שמעתי ממקורות אחרים שהוא יושב בבית כל היום ובוכה על זה שהאקסית שלו התחילה לצאת עם מישהו לפני כמה ימים. אולי אם הוא לא היה מתנהג אליה כמו חרא במשך שנים זה לא היה נגמר. או לפחות לא היה נגמר ככה.

חבר אחר כבר שבוע מבטיח ערב ערב שנפגש. הוא מבריז. לא מודיע. לא עונה לטלפונים. אח"כ שולח סמס "סליחה אחי, לא יכולה להגיע. זה מסובך".

כנראה שלזיין את חברה שלו זה מסובך.

נוראי להיות בבית.

למה אף אחד לא אמר לי?

כל כך משעמם שאני מתחיל לחשוב שאולי אין לי חברים. זה לא נכון, אבל הוואקום הנוראי הזה של לא לעשות כלום כל היום גורם להחיים שלי להראות ריקים.

אז כן, יצאתי לרוץ, ואני כותב פה בבלוג, וקניתי את כל מה שאני צריך, ועשיתי סידורים אחרונים לפני הטיסה שלי לחו"ל... וכל זה לקח... 4 שעות.

בדידות זה דבר נוראי.

מת להתחיל עם מישהי. מת לעשות משהו. בחורה מעניינת שאני מדבר איתה בפייסבוק כבר כמה זמן. חברה של חברה. יש סיכוי לזה?

מת לקבל מציצה. זאת האמת. הייתי מצפה שדווקא בחופש אני אאונן יותר... זה רק הוריד לי את החשק.

מת לשבת עם אנשים. לשמוע אנשים מדברים. לנהל שיחות. להדיין. לשמוע דעות של אנשים אחרים.

לפחות יש חדשות טובות:

סבא שלי עמד היום, בפעם הראשונה בחצי שנה מאז הנפילה שלו.

וקבילתי ציוני פסיכומרטי. 727. איכשהו אני לא מרוצה, אבל זה כנראה כי אני לא יודע להתמודד עם הצלחה. ציון גבוה זה סקסי?