שום דבר לא השתפר בהרגשה שלי מאז הפוסט הקודם. למעשה, אני במגמת ירידה מפחידה.

אני מוצא את עצמי עכשיו עם דמעות חנוקות.

מצאתי את עצמי חושב:

"להתאבד?"

"לא, יש כבר כרטיס טיסה לאמריקה לאחרי השיחרור, שילמו עליו כבר, חבל לבזבז"

באמת? זה מה שמונע ממני?

מה הולך פה? אני אמור להיות בריא עכשיו, ולא לחזור לשטויות המפגרות שלי.

אני מרגיש שאני במערבולת אין סופית של מאמץ מיותר. שכל העבודה העצמית, הלימודים, הטיפול, כל יורד לטמיון.

אני פוחד שאני לא אקבל ציון גבוה מספיק בפסיכו.

אני פוחד שאני לא אתקבל לאוניברסיטה שאני רוצה.

אני פוחד שאני לא אתקבל לפקולטה שאני רוצה.

אני פוחד שאני אשאר לבד לנצח.

אני פוחד שחברים שלי מתרחקים ממני.

אני פוחד שלא יהיה לי בית.

אני פוחד שקרן הפנסיה שלי תתמוסס בבורסה.

אני פוחד שהבריאות שלי תתדרדר ושבגיל 50 אני אקבל התקף לב, או סרטן... לא משנה כמה אני אעשה ספורט, הגנים שלי על הפנים. זוועה.

מה אני חושב על הדברים האלה בכלל??

אני אפילו לא בן 22, עדיין חייל...

כתבתי על פתק פעם "אין טעם לדאוג לגבי משהו, עד שיהיה צורך בכך". איפה הפתק הזה?

עוד לא ניגשפתי לפסיכומטרי, או השלמתי תעודת בגרות? למה אני דואג בקשר לדברים הכל כך רחוקים האלו עכשיו?

פאק, אני מרגיש זוועה.

התקשרתי לחבר בנסיון של קריאה לעזרה. יצא שקבעתי לראות איתו סרט עוד חצי שעה.

רק בא לי לישון. ולבכות. בא לי שמישהו יחזיק אותי יגיד לי "תפוח, יהיה בסדר. כל הדברים האלו לא באמת משנים."

הם לא?

פאק.

אם אני לא אתקבל לסיכולוגיה, החלטתי שאני אלך ללמוד פיזיותרפיה.

ואם לא זה, אז עבודה סוציאלית.

ואם זה לא זה, הוראה.

אולי אני אלך ללמוד הנדסה חקלאית וזהו.

או תקשורת.

או כלכלכה.

או חשבונאות. משהו קל, שלא חסר בו עבודה עם משכורת חודשית יציבה, כדי שאני אוכל להאכיל את הילדים שלי שכנראה ירשו ממני את כל השריטות הנפשיות.

פאק. החיים שלי עוד לא התחילו ואני כבר החלטתי שאני אכשל בהם.

מי עושה דבר כזה?

מה זה אומר להכשל בחיים? זה משחק? זה תרגיל? אפשר להפסיד? יש באמת בחירות שהן לא נכונות?

רציונלית - אני יודע שאני אמור להרגיש סבבה.

אני פשוט מרגיש שעד שמצאתי את מה שאני רוצה לעשות עם עצמי - להיות מטפל - אני פשוט לא אוכל לעשות את זה, מכל מיני סיבות.

לבכות.

ניסיתי לבכות לפני כמה שבועות. זה היה מגוחך. באמת נהייתי כל כך אפטי שאני לא מסוגל להרגיש הזדהות עם עצמי?

אני מניח, שבשורה תחתונה, HELP.

רציתי לתת לפוסט הזה כותרת של "קריאה לעזרה - מאשכנזי עמיד מאזור המרכז", אבל האם עושר יכול להתרגם לאושר? כנראה שלא. ראו את כל ההתבכיינות העלובה שלי לעיל.