סיימתי לראות עכשיו את הסרט Cold Souls (נשמות קרות). בקצרה: סרט על אדם ההולך לקליניקה להסרת נשמות, מכיוון שהוא מרגיש שהנשמה שלו מכבידה עליו.

הבנתי בדיוק איך הוא מרגיש. ישר אמרתי שהייתי עושה את אותו הדבר. חברתי לצפייה אמרה לי לא לעשות את זה, כי אז לא הייתי אני. אבל מה אכפת לי מה היא חושבת (עוד עליה בהמשך). העניין הוא שידעתי גם אפילו איזו נשמה הייתי רוצה במקום האחת שיש לי - בדיוק את של מי.

היה בחור שלמד איתי בתיכון. בחור מאד חכם, יצירתי. מצחיק. שנון. הרבה מהדברים שאני, רק בלי הכובד. בלי השאלות חסרות התשובה האלה. בלי במחשבות הבלתי פוסקות. אולי זה הכל היה הצגה, אבל אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותו עצוב באמת. אולי חסר מצב רוח... אבל גם את זה לא.

בכל מקרה, הייתי מוכן להתחלף איתו. "מוכן"? אני מתכוון שהייתי רוצה. מאד אפילו.

אנשים אומרים שיום אחד המחשבות האלו יעברו. שאני אתעורר בוקר אחד והם לא יהיו. נשמע פחות מסביר. זה כל כך חלק ממני שאני לא בטוח שאני אפילו יכול לדמיין מי הייתי בלי זה. נורא.

אבוי, הייתי עלול להיות מאושר אפילו..?

עליה. אז ראיתי הסרט ההוא עם אותה אחת מאז. כן, אני יודע שזה היה לפני שנים רבות, אבל יש שם איזשהו רגש, אולי תקווה, שלא מוכן להעלם. לא משנה מה קורה, לא משנה במי אני מתאהב, לא משנה את מי אני פוגש, או מה עובר עליי...

אז היא נכנס לי לחדר בדיוק כשאני מסדר את כל העניינים לצפייה בסרט. ומה היא אומרת?

"אוף. אם הייתי יכול לבחור במי להתאהב, הייתי מזה בוחרת בך"

ל.. למה להגיד כזה דבר?