כשאנשים היו שואלים אותי אם יש משהו שאני מתחרט עליו בכל סיפור החיים שלי (נשירה מהתיכון, כל הסיפור שהתחרבש עם הצבא, הסמים, הדיכאון), הייתי חושב קצת, מהרהר, ואז עונה ש"לא... אולי רק על זה שלא סיימתי תעודת בגרות".

וככה באמת הרגשתי.

הרי אין באמת טעם בחרטה. שום דבר יעיל או מועיל יכול לצאת מחרטה. זה לא כאילו שאם אני אתחרט על הדברים האלו הם יחדלו מלהתקיים בציר הזמן של החיים שלי.

וחוץ מזה, כל מה שעברתי היה, בדרך זו או אחרת, חוויה מכוונת בחיי, ולכן אני מי ואיך שאני היום.

אבל עכשיו, פתאום משומקום, מתחילה לצוץ לי חרטה.

זה מתחיל בחבר שיצא לקורס קצונה, במקום בצבא שדי סידר לו את החיים. ואני רק חשבתי לעצמי "ואוו, הייתי יכול לעשות את זה, אם רק לא הייתי ____".

זה המשיך בעוד חבר שהשתחרר וישר התקבל ללימודים במכללה מאד יוקרתית פה באזור. מיד. בלי להשלים בגרויות, רק לגשת לפסיכומטרי ולהוציא ציון בינוני כדי שיוכלו להגיד שהוא עשה. ואני חשבתי לעצמי "ואוו, חבל שהייתי כזה מעפן בתיכון, ושאני אצטרך לעבוד ממש קשה כדי שבכלל תהיה לי תעודת בגרות, שלא לדבר על אחת טובה".

ואז אתמול הייתי מוקף באנשים שאף פעם לא היו פגומים בנפשם. בלי קצת דיכאון בתיכון. בלי קצת סמים במקום בגרויות. בלי צלקות למינהן. בלי בעיות קשות עם המין השני... פשוט אנשים נורמטיביים. וחשבתי "החיים היו יכולים להיות הרבה יותר קלים אם לא הייתי כל הדברים האלה. עם כל הפחדים האלה. אם הייתי קצת יותר נורמלי פשוט".

ואני בדר"כ לא אחד כזה.

בקטע של הצבא ניחמתי את עצמי בזה שעשיתי את השירות שלי, גם אם לא השתמשתי בצבא כקרש קפיצה.

ובקטע של הבגרויות אמרתי לעצמי שלא חסרים אנשים שצריכים להשלים עוד ועוד.

ובקטע של השפיות, תמיד אמרתי לעצמי שדווקא השרוטים הם המעניינים...

והנה, הבנתי שעד עכשיו יכול להיות שהשוותי את עצמי לאנשים הלא נכונים. הרי אם מתסכלים על אנשים שדומים לי, רק בלי כל הטעויות שעשיתי בגיל הטיפש-עשרה, הם במקום כל כך כל כך רחוק ממני שזה בל יתואר. פשוט פסיכי! אני משתרך מאחור כמו כלב בלי רגליים שנגרר ע"י הרצועה שלו.

או במילים אחרות - אני לוזר.

פשוט ככה. מפסידן.

ואני מרגיש רע. ממש רע. אני מקווה שזה יעבור... כי התחלתי לחשוב על מיני שטויות שוב.

ממש התחלתי לדכא את עצמי. איך יוצאים מזה?

חכם - אחד שמסוגל להוציא ציונים גבוהים במבחניםץ

נבון - אחד שניגש לבגרויות מלכתחילה.