| 2/2010
אז למה אני בנאדם מגעיל וטוב לי עם זה?
ובכן, סיפרנו מתחיל לפני יותר משנתיים. בעצם לא, שנתיים בדיוק. אז כש'האקסית' עוד נקראה 'הנוכחית'. וסיפור שהיה, כך היה:
האקסית הייתה משוגעת. הרי את זה כל אחד יודע, ולא רק מתוקף היותה אקסית. היא הייתה חולת נפש, במחלה באני אוהב לקרוא לה 'נסכת'. מחלה זו מאופיינת במחשבות על גדולה עצמית, ועל כמה שאת נסיכה. היא הייתה בטוחה שהעולם מלא פרפרים, ודבש, והצבע ורוד (מה שמסביר את העיצוב של החדר שלה, וייזמיר), וסוכר, ואהבה, ושאין רוע בעולם. היא הייתה כל כך בטוח בזה שבכל פעם שמשהו לא טוב היה קורה לה היא הייתה מחירה פעימה.
המחלה הזאת שממנה סבלה הייתה כנראה משהו שעובר בירושה בגלל שכל משפחתה התנהגה כמו משפחת בריידי, רק עם פחות אחים ובלי המנקה. האהבה שהורעפה עליה הייתה בכמויות בלתי רגילות, והיא הייתה מדבר עם הורים שלה על הכל. כולל מעשים בעליי אופי מיני שקיימה איתי.
עכשיו שלא תבינו אותי לא נכון, אני חושב שאהבה של המשפחה זה דבר חשוב, אבל מה שהיה שם לא היה נורמלי. כשהייתי אוכל ארוחת ערב עם המשפחה שלה הייתי שואל את עצמי אם הכל בסדר במשפחה שלי? למה אנחנו לא זורקים אחד על השני מחמאות דביקות שכאלו?
עכשיו אני יודע שמה שהלך שם לא היה בריא. יותר מידי, אפילו מדבר טוב, זה כבר לא טוב.
וכך היא חיה לה, האקסית. אני זוכר שזה הפריע לי, כי היה אכפת לי ממנה, ולילה אחד, בעודנו מוכרבלים תחת שמיכת חדי הקרןהורדה שלה (אני מגזים כמובן, היא לא הייתה ורודה) אמרתי לה "שמעי, יום אחד את תביני שהעולם הוא לא ממתקים ואהבה, ושיש דברים רעים בעולם. הבועה שלך תתנפץ."
היא בתגובה אמרה "לא, יום אחד אתה תבין שאתה חיי בבועה של מירמור ורוע, ושהעולם הוא מקום יפייפה."
כמובן שכשנפרדנו, היא לא הייתה מסוגלת להבין איך בנאדם אותו היא אהבה והחשיבה אדם מתחשב ונחמד יכול לעשות דבר כזה, ולכן, כמו בכל אגדה עם נסיכה, אני הפכתי למכשף הרשע. לשטן, אם תרצו. אבל זה סיפור אחר...
וכך עבור להם השנים. עד שיום אחד, ניגש אליי חברי הטוב ד', שעוד בקשר איתה וסיפר לי כך:
"אתה יודע תפוח, הורים של האקסית התגרשו."
לא האמנתי למשמע אוזני. האושר היה ממני הלאה. שמחה לאיד באופן הגס ביותר. כשהוא סיפר לי את זה הייתי קצת שיכור, ולכן זה לא באמת חדר לתודעתי עד שלשום בערב בעודי הולך ברחוב.
אתם מבינים, הלכתי לי ברחוב, וראיתי משהו שהזכיר לי אותה (לא בקטע של געגוע, פשוט של מחשבה שצפה), ובמקום להרגיש את תחושת הרחמים והעצב הרגילה (עליה, לא עליי) הרגשתי שמחה רשעה כזאתי. ואז נזכרתי למה.
והאמת היא שזה מגיע לה.
הורים שלה שהיו האבן שלה, נקודת האחיזה שלה בקצת שהיא ידעה מעולם האמיתי עכשיו התפורר ונעלם לו. בטח, עדיין יש לה הורים, אבל זה קצת שבר לה את מיתוס של האהבה הנצחית וכל זה, לא?
מגיע לה. פשוט כך. בגלל היחס שלה אליי, בגלל אשליית ה"מגיע לי כל הטוב שבעולם". אתם לא תבינו כמה היא הייתה ככה, תצטרכו פשוט להאמין לי.
טוב, אולי היא צדקה קצת בדבר אחד: אני קצת מרושע. לפעמים.
עדכון:
ראיתי את אחותה עכשיו בעיר, מחופשת כמובן, והיא אמרה שאלה אותי מה שלומי. מה הקטע? אני לא ידיד שלה, אפילו לא מכר. מה הקטע של אנשים שמרגיש צורך בלתי נשלט להיות נחמדים לכולם!?
| |
|  כינוי:
התפוח הכחול |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
