בלוגר וסטודנט, העסוק (קצת יתר על המידה) בלהרהר על החיים. מוזמנים לקרוא את נבכי נפשי... |
| 1/2010
הסם שלי
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי אדם שאוהב סדרות טלוויזיה. זאת תמיד הייתה הזדמנות לברוח. לשים את הכל בצד ולצחוק. או לבכות. או סתם לקבל זריקת אדרנלין.
בין אם זה היה רחוב סומסום.
או הפאוור ריינג'רס.
או פוקימון.
או סיינפלד.
חברים.
אי.אר.
פאמלי גאי.
סאות' פארק.
30 רוק.
המשרד.
נישואים פלוס.
או אפילו אוגי והמקקים.
אני יודע שאני חובב מושבע של סרטים, אבל האמת היא שאני אוהב סדרות טלוויזיה יותר. אני חושב שזה בגלל שסרט אפשר לראות באמת רק פעם אחת, אבל סדרת טלוויזיה תמיד מתחדשת. פעם בשבוע, למשך כמה עונות שהיא קיימת.
ואני מניח שזה החיסרון של הסדרות... שהן נגמרות. בין אם זה אחרי עונה אחת. בין אם זה אחרי 10. אבל אפילו אני יודע שיום אחד סאות' פארק תרד מהאוויר. וגם הסימפסונים הצהובים יעלמו להם.
אף פעם לא באמת הבנתי כמה שאני נקשר רגשית לדמויות מהסדרות הללו. נכון, התרגשתי עם רוס ורייצ'ל, וצחקתי עם סיינפלד, ובכיתי כשד"ר גרין מת... אבל לא ממש שמתי לב להיקשרות הלא בריאה הזאתי. אבל בהסתכלות אחורה, אני רואה שזה הסם שלי...
הבריחה שלי.
תמיד. באופן קבוע. אם אני צריך ללמוד למבחן - עדיף לראות עוד פרק אחד.
אם צריך ללכת לישון - רק עוד פרק אחד.
לצאת מהבית - פרק אחרון, באמת. מבטיח.
העולם הזה של הסדרות, שכל כך דומה לשלנו, הרבה הרבה יותר מעולם הסרטים, הוא באמת כל כך שונה. אבל הוא מספיק קרוב כדי שאני אוכל להישאב אליו בקלות.
לדמיין את עצמי בתור צ'נדלר, עובד כקופירייטר.
או בתור נד, אופה פאי.
או בתור אל באנדי, חושב שאני הרבה יותר טוב מכולם.
אבל את כל זה הבנתי רק לפני דקות מעטות. כשסיימתי לראות את הפרק האחרון של העונה האחרונה של סקרבס.
כן, חרשתי את הסדרה וראיתי את כולה בתוך פחות מחודשיים. ועכשיו היא איננה. ואני מרגיש כאילו איבדתי את החבר הכי טוב שלי. החבר שלי שידע להצחיק אותי, לגרום לי להתרגש, ובפרק האחרון אפילו להזיל דמעה.
כי החבר הזה לא יחזור שוב. וודאי, אני יכול לצפות בפרקים שוב ושוב, אבל זה לא יהיה אותו הדבר. זה יהיה כמו להסתכל באלבום תמונות של חבר שמת. נלקח מוקדם מידי.
ועכשיו אני מרגיש חלל ריק שנותר בי.
חלל שאני מפחד ממנו.
זה אותו החלל שהפאוורס ריינג'רס תפסו. וסיינפלד. והחיים על פי נד.
ועכשיו חברי היקר סקרבס הלך.
ומי ימלא את מקומו? העולם האמיתי? העולם היבש הזה? המשעמם? את כל ההומור שלי והחריפות לקחתי מהעולם האחר ההוא, שנורא דומה לשלנו.
ועכשיו....... עכשיו אני פה. בעולם האמיתי. שבו דברים לא תמיד מסתדרים. למען האמת, לרוב הם לא. ובחיי שאף פעם לא הרגשתי כל כך טוב עם עצמי כמו שהרגשתי בחודשיים האחרונים.
ומה עכשיו? לחזור לכסוס ציפורניים?
להסתכל על בנות ולדעת שאין לי סיכוי?
לאונן כל יום?
לאבד כל שביב של תקווה ולהזכר כל יום מחדש כמה שאני לוזר?
לראות את האכזבה במבטים של אנשים כשהם באמת מסתכלים עליי?
או אולי להתחיל לשמוע שוב אנשים אומרים עליי דברים מתוך רחמים כשאני יוצא מהחדר?
ואולי הכל יהיה בסדר. ואנחנו פשוט נפגש שבוע הבא, באותה שעה, לעוד פרק ב"הגיגיו של התפוח הכחול".
שוב לבד. שוב בלי הסם שלי.
| |
|  כינוי:
התפוח הכחול |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
