בלוגר וסטודנט, העסוק (קצת יתר על המידה) בלהרהר על החיים. מוזמנים לקרוא את נבכי נפשי... |
| 8/2009
סודות של ימי הולדת ותשוקות ישנות
"הופ הופ טרלה-לה-לה, גדלתי בשנה..."
כל יום הולדת אני מתאכזב מחדש. אני קם בבוקר ומחכה. מחכה להרגיש את הכוח החדש שיש לי. ואני לא מדבר על "אנרגיות חדשות של תקווה וכו'", לא. אני מדבר על כוחות. כוחות-על.
כן, אני אולי בן 20, אבל עמוק בנים אני עדיין ילד קטן. וכל יומולדת, אני מחכה לכוחות העל שלי. מחכה שמבוגר יפנה אליי ויאמר "ברוך הבא למועדון," וכך בעצם אני אגלה את העולם הסודי והמופלא שנחבא מעינייהם של הילדים.
וכל יום הולדת אני מתאכזב מחדש.
באמת חשבתי שביום ההולדת ה18 שלי, זה - זה יהיה היום האמיתי. הקובע. היום בו אני אקבל את כוחות-העל שלי. נשארתי ער כל היום כדי לא לפספס שזה קורה. ורק בחצות של אותו היום הבנתי שזה כנראה לא הולך לקרות השנה.
ואותו הדבר קרה שנה שעברה - ביום ההולדת ה19 שלי.
וכך גם השנה. אפילו בגיל 20 לא מקבלים את כוחות העל. או את ההזמנה להכנס לסוד עולם המבוגרים.
ואולי זה בגלל שהעולם נראה לי נורא משעמם, ואני לא מוכן לקבל את העובדה שאני אצטרך לעבוד עד גיל 67, ולגדל ילדים שלא יעירכו אותי מספיק.
ואולי זה סתם כי אני נורא ילדותי, ורוצה כוחות על. לקרוא מחשבות. או לעוף. או סתם להיות הרבה יותר חכם.
אם אתם חושבים שזה מגוחך שבחור/איש/גבר בן 20 עדיין חיי בתקווה שביום ההולדת ה21 שלו יקרה הדבר, אז דעו לכם שזה עוד מצב טוב יחסית.
בכיתה ה', אחרי צפיה בסרט 'המופע של טרומן' הייתי בטוח שאני חיי בתוכניות ריאלטי שאני לא מודע לה. והשסרט הנ"ל הוחדר לעולמי המזוייף כדי לגרום לי לפקפק בכלל עולמי. ואכן הסרט עשה זאת. כל אתה השנה הייתי צועק על המפיקים של אותה סדרה, בקול רם (כשאני לבד, כמובן), כשדברים לא היו מסתדרים לי בחיי.
ואולי זה מה שהתחיל את תהליך היציאה בשאלה שלי. הרי כשאתה גדל בסביבה דתית מלמדים אותך שאסור לך לפקפק באלוהים, ושגם אם החיים נראים לך כמו חרא, תדע לך שאלוהים כנראה מתכנן משהו. "נסתרות הן דרכי האל". אסור לפקפק בו, הוא אלוהים, and he knows what's best. אבל כשהחלפתי בתוך ראשי את אלוהים במפיק בשר ודם היה מותר לפקפק בו, הרי הוא רק אדם! ואנשים טועים. ולמדתי לאט לאט לפקפק בכושר השיפוט של הכוח המניע את חיי (אלוהים/מפיק).
היום אני יודע (או לפחות מאמין, כי אי אפשר באמת לדעת דבר כזה) שהכוח שמניע את חיי הוא סוג של לוגיקה מעוותת. ואני בסדר עם זה. אבל במשך הרבה זמן כעסתי. כעסתי על אלוהים. ועל המפיק. ועל ההורים שלי. ועל עצמי שאני נותן לגל אותם הגורמים לשלוט בחיי. אבל מה אתה באמת יכול לעשות כשאתה ילד? ועוד אחד עם גבולות מטושטשים בין דמיון למציאות.
גבולות שאפילו היום מטושטשים. אמנם פחות, אבל הטישטוש ניכר.
אז מתי לעזעזל אקבל את כוחות העל שלי?!
ושוב זה בא לי.
החשק העז הזה.
התשוקה, הרצון שאוננות לא מסלקת.
המשיכה העזה לרצון להמשך.
ת', ע' או נ'... ושלל אותיות האלפבית. הייתי שמח לחלוק את המיטה שלי איתן.
של תשוקה? לא. פשוט להחזיק אותן צמוד אליי. כמו שילד קטן מחזיק בובה שהוא נרדם איתה. להחזיק אותן קרוב אליי. לשמוע את הנשימות שלהן ולאחוז בהן בחוזקה אוהבת ועדינה.
להיות מסוגל להתעורר משינה באמצע הלילה ולמלמל "המנממ?" ולשמוע תשובה.
ולתת נשיקות רכות [מה לעזעזל הולך עם זה? שלוש הבנות האחרונות שהייתי איתן לא נישקו בעדינות. רק דחפו לשון. אני אוהב נשיקות צרפתיות כמו כל אחד אחר, אבל מה קרה לעדינות? לנשיקות ניקור קלות?]. ולשלב יד ביד. ולהעביר את היד השניה בשיער שלה, ולטייל עם האבעות שלי על העורף שלה.
ולחבק ציצים. כמו הכריות הרכות האלו.
אז נו, יאללה.
עברה יותר משנה.
אני לא מחפש לשבור שיאים פה.
אני חושב שאני בשל למערכת יחסים חדשה.
הה. כן... היה הרבה יותר קל להשיג את הדברים האלו... אם הייתי מקבל כבר את כוחות העל שלי.
| |
|  כינוי:
התפוח הכחול |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
