בלוגר וסטודנט, העסוק (קצת יתר על המידה) בלהרהר על החיים. מוזמנים לקרוא את נבכי נפשי... |
| 5/2009
שמרתי הכל במגירה
ושוב אני מוצא את עצמי באותו המצב.
עם הזין ביד אחת, ויד השניה סותמת לי את הפה - באופן מטאפורי כמובן.
מה הסיכויים?
גבוהים כנראה.
ניחא.
בשיחה שהשתתפתי בה אתמול נזכרתי שלא כתבתי כבר שנים. ואני מתכוון לכתיבה אמיתית. לא החרא הבכייני מוצץ הצומי הזה שהולך פה.
והנה, כאילו אלת הגורל בעצמה הקשיבה לשיחה שלי, קרה לו היו מקרה:
*רינג רינג* (זה מסמל את הצלצול של הפלאפון שלי. כמובן שהוא לא מצלצל ככה)
שלום...
"שלום, תפוח? מה קורה זאת שירן! מה הולך איתך איש?"
אמ, ואוו, שירן? שנים אשכרה.. אני בסדר, את יודעת צבא. מה איתך?
"גם, גם. שומע, התקשרתי להזמין אותך לקבוצת כתיבה. משהו שאני מנסה לארגן כמה זמן ופתאום נזכרתי בך, מעוניין?"
הא? ברור שכן!
כן, ממש המזל שלי.
ועד שיהיה לי תוצר לפרסם פה מאותה פגישה קבוצתית שעוד לא התקיימה החלטתי לפרסם כאן קצת חומר ישן. קטעים ישנים שמעולם לא פורסמו. ואולי יש סיבה לכך.
הנה אני ברגעים אלו ממש שולף לי את היד למגירה שאני לא מרשה לאיש לפתוח, שולף משם תקיה צהובה... מדפדף לי, והנה.
לקט של קטעים קצרים.
חלקם ישנים מאד, אז אני מבקש להתחשב.
מקווה שתהנו:
היה זה לילה גשום וסוער. הוא ישב בתוך ביתו וחשב לעצמו שנדמה שכל סיפור טוב מתחיל בדיוק ככה, בלילה שכזה.
לפעמים סיפור רומנטי. לפעמים סיפור אימה.
ואם הוא ישב במטבח ויכין לעצמו כוס קפה?
איזה מין סיפור זה יהיה?
אם לא היו לנו אוזניים ואף, איך היינו מרכיבים משקפיים?
אם היו לנו פטמות על התחת, זה היה דומה לשדיים?
אני באמת מתנצל. חרא קטעים.
לפעם הבאה אני אחפש משהו יותר טוב.
מסתבר שבאמת שמרתי הכל...
עריכה:
אני מפחד לראות איך יצאו הדברים החדשים שאני אכתוב. אולי אני לא אהיה טוב כמו פעם. אולי בכלל לא הייתי טוב פעם.
מסקרן אותי לראות מה אני אוכל לעשות אחרי 3 שנים שבהם לא כתבתי. 3 שנים שבהם ספגתי מחשבות ודעות חדשות, ועולמות שלמים של דימויים ומילים ורגשות ותחושות שיכולות להשתלב מצויין בסגנון הכתיבה שלי - זה אם עדיין יש לי אחד.
מפחד לראות שגם זה נעלם לי. כמו כל דברים אחר.
| |
|  כינוי:
התפוח הכחול |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
