בלוגר וסטודנט, העסוק (קצת יתר על המידה) בלהרהר על החיים. מוזמנים לקרוא את נבכי נפשי... |
| 5/2009
תמיד ידעתי שדברים ישתנו, אבל לא חשבתי שבאמת.
את יודעת, כשהתנקשתי בפעם הראשונה התקשרתי לחבר שלי לספר לו. הוא בתגובה צעק לי בטלפון "אחי, אתמול קיבלתי את המציצה הראשונה שלי!"
"חחחח באמת?"
כן, אבל זה לא נגמר פה. כשאני בעצמי קיבלתי את המציצה הראשונה שלי התקשרתי שוב לאותו החבר וסיפרתי לו. וכמובן הוא אמר "אחי, איבדתי את הבתולין שלי אתמול! עמדתי להתקשר אליך!"
"ואוו, איך צירוף מקרים מוזר... ומה קרה כשאתה איבדת את הבתולין שלך?"
אה, טוב, זה סיפור מאד משעשע. כי לא איבדתי אותן עדיין.
והיא לא שתקה. אפילו לא לשבריר שניה. אפילו לא למשהו שיכול להחשב לרגע. היא ישר אמרה, בלי לחשוב....
"אה, זה לא נורא. זה כבר יגיע."
היא אמנם לא האדם הראשון שאומר לי את זה, אבל היא באדם הראשון שגרם לי להאמין שזה באמת נכון. שזה לא כזה נורא. שזה כבר יגיע - מתישהו.
זה לא עוזר כמובן כשחברים שלי אוכלים משהו טעים ואומרים "אחי, זה כמעט טוב כמו סקס".
או רואים סרט טובים ואומרים "אחי, זה כמעט טוב כמו סקס".
או על כמעט כל דבר אחר. חוץ מסקס עצם שהוא באמת טוב כמו סקס. הממ.
אבל אני מאמין לה.
וזה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב בקשר לזה שאוטוטו אני בן 20, ועדיין לא מחקתי את הפעולה האגנית (מלשון: שימוש באגן) הזאתי.
מה שלא גורם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי זאת העובדה שאני לא מצליח לשמור על קשר עם אנשים. עם אנשים שאכפת לי מהם. אולי כי יש יותר מידי כאלו. אולי כי גם הם עצמם מגוייסים ואין להם זמן.
כמה זמן לא ראיתי את החברים שלי מהחטיבה?
או את האנשים שלמדו בתיכון השני?
או אנשים שכבה מתחתיי?
ועוד כהנה וכהנה.
אי אפשר לשמור על קשר עם 70 אנשים שמתחלקים לבערך 5 קבוצות בלי לאבד מישהו בדרך.
וזה לא היה מפריע לי כל כך, אלמלא במקום אותם אנשים איכותיים שאני מאבד, היו באים אנשים קצת פחות איכותיים.
קשה.
לפחות אני מתרגל לבנאליות והדיכאון של הצבא.
וזה כן גורם לי להרגיש קצת יותר טוב.
והתפוח היה מאושר... אבל לא מאושר ממש.
| |
|  כינוי:
התפוח הכחול |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
