סיפורי גולדה
חלק II – תיקון
סעיף 2 – ברגן-בלזן
פרק א' – החיים במקום
תנאי הקיום מיועדים לגרום מוות מהיר.
נסענו כמה ימים, והגענו 'בשעה טובה' לברגן-בלזן.
זה שטח ענק של מחנות-צבא הגובלים זה בזה, סמוך לעיר הנובר בצפון גרמניה.
היינו המשלוח הראשון שיצא מאושוויץ לשם.
בדרך הערכנו באופטימיות שאנו נוסעות לגרמניה בוודאי לעבודה.
זאת כי גם התזמורת באה איתנו.
באושוויץ הייתה תזמורת ענקית של חמש-מאות בחורות.
כולן לבשו חליפות-מלחים כחולות כהות, עם צווארוני-מלחים מעוטרים בפס לבן.
כל יום, כשהיינו יוצאות לעבודה, התזמורת ניגנה לנו על יד השער.
לעתים קרובות הנעימה המושמעת הייתה "רוזה מונדל".
את השיר הזה היו משמיעים תכופות גם ברדיו הישראלי.
עד שניצולת אושוויץ, גב' אולבסקי, פנתה לרדיו בשאלה מדוע משמיעים שיר שמזכיר כל-כך הרבה צרות, והפסיקו זאת.
ראינו לאן הגענו, והבנו את מה שעוד מצפה לנו מהגרמנים.
שררו שם לכלוך, כינים, טיפוס, כולירע ונמק.
כל המגפות, הזיהומים והמחלות.
בקירות הצריף היו טורי-כינים כה צפופים, שנראו כמו הרווח בין דלתות-ארון.
באנו בצרות כה גדולות, וישנו בלכלוך כזה איום.
הכינים השתלטו על גופנו, עד שבלתי אפשרי היה לסבול את המצב.
כל אחת הפכה לחולה.
מיטות לא היו וישנו על הרצפה.
לא נתנו לנו כמעט אוכל.
מים היו חסרים.
בית-שימוש לא נמצא.
עבודה לא קיבלנו.
סדר יום לא נקבע.
כללים וחוקים לא היו.
אושוויץ נדמתה לנו כבר כגן-עדן.
ישנו באפיסת כוחות רוב הזמן.
חלק גדול מהזמן שהיינו ערות, עסקנו בפליית כינים.
מי שרצתה, יצאה מעט אל מחוץ לצריף כדי להתאוורר, או לטפל בעניינים למיניהם.
היו בחורות שכאשר לא נתנו לנו לצאת, או שלא היה להן כוח, היו עושות את צרכיהן בסיר-האוכל שלהן.
בצהריים, לקראת חלוקת האוכל, שהיה מעט מרק דלוח עם חתיכות סלק בהמות, הן שפכו את התוכן, מילאו באוכל את הסיר המזוהם, ואכלו מתוכו מבלי לחשוש.
היו בחורות שלפעמים השאירו פרוסת-לחם קטנטונת לבוקר. זאת כדי שהנשמה שלהן לא תצא, ויהיה להן מעט אוכל.
ראיתי בחורה מהונגריה, שבשל חתיכת לחם בגודל אצבע שחברתה גנבה ממנה, היא חנקה אותה בגרונה למוות.
אם אחד היה יכול לעזור לשני, הם היו מחזיקים לעתים יחד מעמד.
הקרוב או החבר היה מביא מעט מים לרעהו, מעט מזון, מטפל בו ומעודד את רוחו.
הם היו יכולים להציל זה את זה.
אבל מי שלא היה לו אף אחד, היה מכל מחלה קלה מת.
מתמוטט כמו ציפור, נרדם וגמרנו.
מול חלון-הצריף שלי, במרחק עשרים מטר, כשרק כביש חוצץ בינינו, הייתה גבעה של אלפי גוויות.
ערימה ענקית של מתים באורך של עשרות מטרים, ובגובה של מטרים אחדים.
כמעט שנתיים הייתי בברגן-בלזן באותו מקום, ומולי הגופות לכל אורך הכביש.
לאחר זמן מה התרגלתי להסתכל במראה הלא יאומן.
כל היום היו אנשים רבים, שזה היה תפקידם, סוחבים אל ומן הגבעה הזאת גוויות אנשים מתים.
הם היו סוחבים אותם כשהם אוחזים בגפיהם.
המתים רוכזו מן המקומות בהם נפטרו כדי להילקח לשריפה.
אך בברגן-בלזן לא היו תנורים כמו באושוויץ.
היה רק תנור אחד קטן, שלא הספיק לשרוף די גוויות במשך היום.
היתר נותרו בערימה.
בצריף שלי היו שלוש משגיחות.
היה להן חדר-מגורים נפרד בקצה האולם הרחוק מהדלת.
חייל גרמני גבה קומה וכבד גוף היה מאהב של אחת מהן.
מדי לילה הוא בא אליה, והם עשו אהבה על יד חברותיה.
על-מנת שהוא יגיע אליה, היא סללה לו שביל בין גופותינו.
היינו שוכבות כפופות בשקט על הרצפה, ורואות את הצל הגדול של הקלגס, במגפי-עור עד ברכיו, מגשש בכבדות בינינו.
גם אם הוא במקרה דרך עלינו, אסור היה עלינו בשום אופן להוציא הגה מפינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
