הכניסה על אחריותכם האישית, נובים -_-

"שנייה, נו, שנייה!" אמרה סרינה לדן המפרי בעוד הוא מנסה לגשש את דרכו אליה. "אני חייבת לבדוק מה אחת שיודעת אומרת היום." דן גלגל את עיניו. הוא היה חנון מברוקלין, והסיכויים שלמישהו כמוהו תהיה מישהי כמו סרינה בחוקים של סנט-ג'וד -  בית הספר היוקרתי אליו הלך במלגה – שואפים לאפס.

"משהו מעניין?" הוא שאל אותה כאשר היא קראה בשקט.

-"לא. רק עוד שטויות על בלייר והמסיבה בשבת." היא אמרה וחזרה לשבת על המיטה.

"אני באמת לא מבין למה את עוד קוראת את זה." אמר דן במלוא הרצינות.

-"דע את האויב." היא אמרה וחזרה להישען על חזהו.

"האויב הוא החברה הכי טובה שלך?" דן עדיין למד את הדברים האלה. למרות שהוא כבר שלושה חודשים עם סרינה, היה לו עוד הרבה מה ללמוד.

-"לפעמים." היא אמרה בשקט והם חזרו לקרוא את הספר הנדרש. אחרי עשר דקות דן אזר אומץ.

"אני צריך לבוא למסיבה בשבת?" הוא שאל בהיסוס. הוא ממש, ממש, ממש, לא רצה לבוא.

-"לא" היא אמרה. "אתה חייב לבוא." הוא דפק את ראשו בברזלי המיטה ומיד התחרט על כך- הוא נאנק מכאבים. היא התחילה לצחוק והוא צחק איתה. הם הביטו אחד בשני לכמה רגעים והתחילו להתנשק בלהט.

תמיד היה משהו מוזר בנשיקות שלהם- משהו ששניהם שמו לב אליו אבל ניסו להסתיר.

סרינה הייתה מנסה לברוח ממשהו כאשר היא נישקה את דן. היא הייתה מנשקת אותו בייאוש אין סופי וברצון להטביע את עצמה.

דן היה חסר ביטחון והיה ברור שהוא חושב לעצמו- 'יכול להיות לה מישהו יותר טוב'. הם שניהם ברחו מהתפיסה המוזרה של עצמם כאשר הם התנשקו. מוזר, אבל זה הסתדר להם די טוב.