כיום אני נפגשת עם פסיכולוג כל יום, וזה לא התחיל סתם ככה. הכל התחיל לפני שנה,
נפגשתי עם רון, כל כך התגעגעתי עליו אחרי שבוע שלא ראיתי אותו.
דיברנו בערך שעתיים ישבנו ליד הבית שלו, רון החבר הכי טוב שלי,
היה בנינו ירידות ומורדות אבל ידעתי תמיד שאני אוהבת אותו.
הוא אמר לי שהוא קנה לי מתנה ביקש שאעצום את עייני,
קיוויתי כל כך למה שהוא עשה, רון התכופף עלי הרגשתי את הנשימות שלו על הפנים שלי, התנשקנו.
הוא שאל אותי, "נו מה את חושבת", לא עניתי לו נישקתי אותו חזרה והלכתי,
כשאני עם הגב עליו צעקתי "כבר נדבר אה?" . הרגע הזה היה כל כך מושלם.
הבנתי כמה אני אוהבת אותו כמה הוא חשוב לי, כל כך חיכית לרגע הזה.
לא הייתי סגורה על עצמי לא חשבתי על כלום.
הלכתי ברחוב, הרגליים שלי ברצונם החופשי, לא פקדתי עליהם ללכת לשום מקום!
הגעתי למין גן שעשועים לא מטופח, ישבתי על הנדנדה חושבת ומאושרת
על ההצעה המשמחת ביותר אשר קיבלתי,
ידעתי שאני אוהבת אותו אבל לא ידעתי איך זה ימשיך לאן זה יתגלגל מה קורה האלה,
הסתכלתי סביבי ולא היה לי מושג איפה אני, הלכתי בניסיון נואש למצוא את דרכי הביתה,
נכנסתי לאיזה רחוב מפחיד וחשוך מלא בגרפיטי .
כתובת גרפיטי אחת תפסה את עייני היה כתוב בה 12 מילים שחדרו אלי עמוק,
ישבתי על האדמה הסתכלתי עם הגרפיטי הזה במשך שעות כבר התחיל להחשיך.
התעלמתי מכל צלצולי הטלפון שהיו, 12 מאמא 4, מאבא ו3 מרון,
לא היה אכפת לי מכל השיחות האלו התעלמתי, ולא היה אכפת לי
מה אמא אבא יאמרו מרון יחשוב, רק חשבתי על הכתובת והיא הייתה כל כך נכונה.
חשבתי עילה בכל יום לפחות שעתיים. וכך לאט לאט הידרדרתי מכל הבחינות
בגלל שכל מה שעשיתי היה קשור לאותה הכתובת, היא כל כך השפיע עלי,
לא הלכתי ללימודים. לא הסתובבתי עם חברים,
רון היה מתקשר עלי לפחות 7 פעמים בכל יום ולא עניתי לו אף פעם.
ישנתי כל היום ברחובות לא באתי הביתה אלה אם כן ידעתי שאמא ואבא והאח הקטן לא בבית,
עברתי כדי לקחת אוכל כסף. חייתי ברחוב בגיל 14 עברתי ממקום למקום.
התחלתי לעשן לקחת סמים בגיל כל כך צעיר.
ההורים שלי התקשרו למשטרה, המשטרה חיפשה אחרי משהו כמו שלושה חודשים.
הרגשתי שזה הסוף, לחשוב על ההתאבדות היה כבר הרגל יומיומי,
עד שהגיע היום. עמתי במרכז תל אביב, בכיכר המדינה בלילה לבד,
כל מי שהתעניין בי היו החתולים, לא הבינו מה אני עושה עם הסכין רצו כבר לשתות את הדם שלי.
למרות כל הפחד החלטתי לעשות את זה. פספסתי את הלב. פגעתי רק בצלעות,
יחד את הדקירה צעקתי. זה הקפיץ את כל הבניינים ליד,
האנשים נדהמו מהילדה המחוסרת הכרה שנראתה כל כך מוזנחת אשר שוכבת במרכז הכיכר.
מיד בא אמבולנס, והצליחו להציל אותי. שכבתי בבית חולים לבד.
משהו כמו יומיים. עצמתי עניים כל כך רציתי להתאבד שוב ואז שמעתי קול, כל כך מוכר.
פתחתי את עניי ראיתי את רון תופס לי את היד ובוכה, בכיתי יחד איתו, הבנתי לבסוף,
שאני כן חשובה לאנשים. לאחר חצי שעה אמא אבא ותומר, הרעיפו עלי אהבה מכל עבר.
ובאותו הרגע אמרתי תודה לה' שהציל אותי.
יומיים לאח מכן רון בא איתי ומחקנו את הכתובת שהייתה רשומה שם באותו הקיר.
הכתובת שהכניסה אותי לדיכאון כל כך עמוק, וגם הכניסה עוד המון ילדים
"לא רוצה יותר להתאהב , לא רוצה יותר כאב, נשבר לי כבר הלב"
הסתכלתי על הכתובת לחצתי את ידו של רון כל כך חזק.
הוא חיבק אותי הוא ידע שאני צריכה חום ואהבה.
מחקנו את הכתובת, שינינו אותה ל"רוצה להתאהב, אוהב את אותו כאב, שמח לי כל כך הלב".
היום אני עדיין בטיפולים פסיכולוגים אני ידועת שבכל יום נתון אחרי מה שקרה אני יכולה להיכנס לדיכאון,
והיום אני בת 25 עם ילד אחד.
ואני מאושרת,
למרות כל מה שעברתי בחיים שלי.
ליישי ?
זה מדהיייים . אווהבתותך , 3 > .
.MaYa
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאייה .
