זה הילד שלי ,
החיים הראשונים שבראתי , יצר גופי , נשמתי, ואהבתי .
את קולו שמעתי ב20 שנה האחרונות , מהרגע שבא לאוויר העולם , ועד שיחת הטלפון האחרונה .
"אמא , אני חוזר הבייתה , שומעת ? "
שומעת ילד .. בבירור כמו את הבכי הראשון שלך .
אני עדיין שומעת את הבכי שלך בלילות .. כשהיית קטן .. לא נתת לי לישון בלילה .
הייתי שוכבת לידך ומרגיעה , כשהיית חולה פעם ראשונה פחדתי כמו ילדה קטנה , ממה ? משפעת פשוטה .
לקחתי אותך לכיתה א , וגרמת לי להבטיח שאני אחזור לקחת אותך. הבטחתי לחזור. ובשנים שבאו מעולם לא שברתי את ההבטחה שלי .
תליתי את הציורים שלך על המקרר , על כל קירות המטבח , רק כדי שתדע שפה זה הבית שלך .
כאן איתי , בין הציורים הישנים . והזכרונות הישנים עוד יותר .
גדלת מהר מידי , מול עיניי המזדקנות והעייפות .
בבר מצווה שלך ראיתי פתאום איך גדלת מול עיניי במהירות מופרזת .. הייתי האמא הכי גאה בעולם .. גדלת להיות מוצלח , מקסים , חכם .
" זה הילד שלי " חשבתי אז , כן , " זה הילד שלי " .
וכשהתחלת לצאת עם חברים , יצאת גם עם חלק ממני .
הייתי מחבקת אותך ומבקשת שתיזהר .
" אל תדאגי אמא , אני ילד גדול "
הייתי מתעוררת בלילות . מסתכלת בשעון . חושבת איפה אתה . מחכה שתחזור .
רק שתחזור כבר בריא ושלם אליי .
ורק כששמעתי את הנפילה האופיינית והמרושלת שלך למיטה ידעתי , שאתה פה , בבית , איתי .
ויכלתי להירדם בשלווה .
כשעשית רישיון והיית לוקח את האוטו , הייתי מתפללת שלא ייקרה כלום , שלא תיסטה לביוב , שלא יתנגשו בך , שלא תנהג מתי שאתה לא צריך .
אבל אתה לא אכזבת .. וחזרת אליי בריא , שלם , ומאושר .
שמחתי לראות את החיוך שלך , גם אם שילמתי בדאגה ולילות חסרי שינה . ידעתי שלא חסר לך כלום .
ליבי החסיר פעימות רבות מידי כשהלכת לצו ראשון בגיל 17 .
חזרת מאושר , עם פרופיל גבוה וגאווה בוהקת בעיניים .
באותו לילה לא נירדמתי . רק ביקשתי שלא תלך לקרבי . שלא תשרת באזור מסוכן .
גם ממך ביקשתי , אבל אתה לא שמעת בקולי .
רצית להגן על המולדת . אבל זו לא המולדת שגידלה אותך . זו אני שגידלתי . אני .
וביום שסגרת את הדלת אחרייך ונסעת לבקו"ם , כולך נירגש לקראת השירות , התחלתי לספור ימים עד שתחזור אליי שוב .
כל שבת שחזרת הודיתי לאלוהים , נשבעתי ללכת לבית כנסת , למלא תריג מצוות , להודות לאלוהים שהחזיר לי את הילד שלי .
אבל זה תמיד הוחלף בלכבס את המדים שלך ולהכין לך אוכל .
ביום שבו נשמעה דפיקה רמה על הדלת . כמעט הרגשתי שמשהו לא בסדר .
פתחתי את הדלת והתפללתי לא למצוא בדיוק את מי שמצאתי .
שני אנשים במדים . וחובש .
אחד מהם . המפקד שלך . לחץ את ידי בחזקה .
לא הייתי צריכה לשמוע את דבריו . האפלה שהתפשטה בעיני חסמה את העורקים והספיקה לי בשביל להבין שמשהו לא בסדר . משהו לא כשורה .
בחדשות מראים תמונות שלך .
ואני יושבת ובוכה.הלכתי לבית כנסת . התפללתי . אני מתפללת מתוך שינה טרופה שתחזור .
זה הילד שלי . שלי . שנחטף לתוך עזה .
הילד שלי . שאולי לא יחזור .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאייה .
