אז כן , הכל התחיל בחופש הגדול 2006 , בת כמה הייתי אז?עדיף לא לזכור זאת כלל , בחורה תמימה , בעלת ביטחון עצמי נמוך , שמחפשת אהבה..פשוט ככה , לא הייתי מוצאת תיאור טוב יותר לכך , לא הייתי מוצאת את עצמי מסבירה את מילותיי בצורה נכונה וכנה יותר.
שם הוא היה , הכינוי שלו היה "איוב" (נמשיך לקרוא לו כך גם בבלוג) , אף אחד לא ידע מה שמו האמיתי , מה מסתתר מאחוריי המסך , ולמען האמת שברוב תמימותי זה אפילו לא כל כך עניין אותי. לא..לא עניין אותי לדעת , כי האמנתי שהעולם הזה אכן אמיתי , שמאחוריי כל המערבולת ההיא , מסתתרים להם בני אדם אמיתיים , וכאן..הסיפור העגום שלי התחיל .
דיברנו..דיברנו המון , מה שהוא לא ידע זה שהצפתי אותו בכל פעם מחדש בשקרים אחרים , ולא באהבה שלי..כי באמת אהבתי אותו , למרות שבאותה תקופה הייתה לו מישהי אחרת , אבל קיבלתי את זה , בחורה תמימה..אמרתי כבר?
שיקרתי לו בכל דבר הנוגע אליי - חוץ מהאופי , והרגשות שלי.
הוא זה שבאותה תקופה נתן לי את המוטיבציה לקום בבוקר , הוא זה שבאותה התקופה נתן לי את "השוונג" לחיות את החיים..בכל פעם מחדש , בכל רגע ורגע , ובכל שניה.
הרגשתי מאושרת , למרות שאם זה היה קורה היום - רוב הסיכויים שהייתי מרגישה הבחורה האומללה ביותר על פני האדמות.
איוב היה כל מה שחיפשתי בבחור , הוא היה רומנטי , הוא היה נחמד , הוא היה מתחשב , הוא היה חם , הוא היה אוהב..מה כבר יכלתי לבקש יותר מזה?הקשר הזה היה בלתי אפשרי , זה היה ידוע מראש.
כבר אז ידעתי שביום מן הימים עוד נתנתק , רק שלא חשבתי שזה יקרה ככה , בפתאומיות.
אז כפי שכבר אמרתי , לאיוב הייתה חברה באותה התקופה , היא הייתה בחורה נחמדה גם כן , הייתי מקנאה..מקנאה המון.
לפעמים הייתי מרגישה שהוא אוהב אותה יותר מאשר אותי , ומתחילה לעשות כל מיני אפליות והשוואות חסרות טעם , מה שגרם לי להיתקע במקום ללא מוצא , שבו הייתי נסדקת פעם אחר פעם , בכל פעם מחדש.
שלושה חודשים עברו , ואני נכנסתי לבית ספר , התחלתי את החיים מחדש , התחברתי לאנשים חדשים , אבל בכל זאת כל הקטע הוירטאולי נשאר בי עמוק בלב , חרוט כאבן קשה .. והכי גרוע , שאז בכלל לא שמתי לב לכך.
באותה התקופה , איוב חשב שאני מדברת עם בחור מסויים , דווקא בתקופה שבה נפל לי המחשב , הוא היה בטוח שכל זה קורה מאחוריי הגב שלו , והאמת?שלא יודעת עד כמה הוא אכן צדק.
הוא הרי ביקש ממני לא לדבר עם אותו הבחור , לאחר שהוא ניסה להפריד בין שנינו פעם אחת , הוא אמר לי שהוא רוצה אך ורק בטובת שנינו , ושהבחור ההוא הוא כבר פאסה.
הסכמתי עם כל מה שהוא אמר , והבטחתי לו לא לדבר איתו, אבל בשבוע ההוא היה רגע שבו התקשרתי לאותו בחור ברגע ספונטני ביותר , כי באמת לא התכוונתי לרע , ודיברנו.
הוא כמובן ידע את זה , ושם הייתה הפעם הראשונה שבה בכיתי - בכיתי מאהבה , אני עדיין זוכרת את הרגע שבו הוא אמר "הכל מת" , הרגע שבו הגוף שלי נסדק לראשונה.
שם קיקו נכנס לתמונה , בחור רגיש , שנוטה לבכות הרבה..הוא היה מיואש מהחיים , בעוד אני , הייתי הילדה התמימה ביותר בעולם , ואני באמת מתכוונת לכך.
הייתי חולמת ומתלהבת מהדברים הקטנים ביותר , הייתי נושמת וחיה את הדברים שכיום נראים לי כדברים שטותיים בלבד.
קיקו אהב אותי אז , אהב אותי הרבה..למרות שלא ידעתי (בתור ידיד כמובן) , הוא היה שם בשבילי , הוא תמך , הוא העניק , והיה שלב מסויים שהוא אפילו הקשיב לדמעות שלי.
באותו הזמן , הוא היה האדם היותר דומיננטי בחיי. האדם שהעניק לי את הביטחון העצמי , רק חבל שאז לא הערכתי את זה , ושרק היום אני מודעת לכך.
לבינתיים , איוב היה מאושר לו עם החברה ההיא שלו , הוא היה איתה בעננים , ואילו אני , שבתקופה ההיא לא ידעתי שהאגו שלי קופץ לעננים , פשוט מאוד התעלמתי ממנו כלפי חוץ , ואילו מבפנים הלב כאב.
זו הייתה האהבה הראשונה שלי , הפעם הבאמת ראשונה בה ניקשרתי למישהו , בה אהבתי מישהו , בה הרגשתי צורך להיות עם אדם מסויים , שבה הרגשתי אהבה מסויימת בלב.
באחד מן הימים פשוט נשברתי , לקחתי את עצמי והתחלתי לכתוב לאיוב מייל , סיפרתי לו שחלמתי שאנו זוג מהשמיים , שביום מן הימים עוד נעטוף את הבן שלנו בכותונת לבנה ונכניס אותו אלינו הביתה , ועמוק בלב - באמת התכוונתי לכך.
כל מילה שכתבתי במייל הזה הייתה אמיתית , כנה .. כנה כפי שמעולם לא הייתי .
אך הבעיה היא שלאחר ששלחתי את המייל הזה , הרגשתי צורך למחוק אותו , ידעתי שזה לא הצעד הנכון לעשותו , שזה לא הדבר שאכן רציתי שיקרה , כי אני הרי לא רוצה שהוא ידע שאני מאוהבת בו..לא רציתי.
לבינתיים קיקו כבר דיבר עם איוב , הוא אמר לו שהוא יודע שהוא אוהב אותי , ואילו איוב הסביר לו שהוא כבר לא מאוהב בי,משהו שכמובן לא ידעתי אותו באותה התקופה.
שכמו כן , כשאיוב ביקש לדבר איתי , רעדתי..ממש רעדתי.
הרגשתי איך כל הלב שלי מתכווץ למשמע דבריו , איך כל פניי רועדות מעצם העובדה שהוא כבר לא מאוהב בי , ואילו אני רק התחננתי שהוא לא יקרא את המייל שלי..פעם אחר פעם.
הוא אמר לי שהוא היה בטוח שכבר התגברתי על כך , שכל מה שהיה - היה. ושזה נשאר בעבר הרחוק שלי.
הסברתי לו שאני עדיין מאוהבת בו , ושאף אחד לא יצליח לעקור ממני את הרגש הזה , הוא כמובן אפילו לא ידע שהוא האהבה הראשונה שלי.
הימים עברו להם , וגיליתי שהוא נפרד מהחברה שלו..להגיד שלא הייתי מאושרת?אני רק אשקר.
ובכך שוב פעם הכנסתי את עצמי לעוד מערבולת של שקרים , תככים , וכאבים . והרי לא ידעתי , באמת לא ידעתי מה אני עושה לעצמי , עד היום אני מצטערת על כך שלא לקחתי את הרגליים שלי כבר אז ועפתי.
התחלנו להתקרב שוב פעם , מחדש..
התחלנו לאהוב אחד את השניה , או לפחות אני אותו , התחלנו להיסחף אל תוך האהבה הזו , כך פחות או יותר הרגשתי.
וכאן עוד 3 חודשים עברו להם.
שנת 2007 כבר נכנסה אלינו..למען האמת , זה היה ב-15.1.2007 , אם אני לא טועה.
שם כבר הרגשתי שאיוב מפתח רגשות כלפיי הכלבה (נקרא לה כך) , שהרי היה ברור לי מאליו שזה מה שקורה.
הכרתי אותו , הכרתי אותו יותר מדי טוב..וזה בדיוק מה שכאב לי.
אני ואיוב נפרדנו ימים מספר לפני שהכל קרה , בערך שבוע לפני..והלב הכאיב לי בטירוף.
כשסיפרתי לקיקו את הכל , הוא אמר לי ללכת לדבר עם הכלבה , שאולי כך אני אבין אותה יותר..כי היא הרי "אחלה בחורה" ולא רוצה לעשות רע לאף אחד.
בחיי , כך היא הצטיירה , בתור בן אדם טוב , דתי , שאוהב ועוזר לכולם , ושתומך .. ובעיקר , בתור אדם נורא נורא בוגר.
הקשבתי בקולו של קיקו , ודיברתי איתה , הסברתי לה שאני חושבת שהם ביחד , שנראה לי שמשהו מתבשל , ושאם אני שואלת אותה את כל השאלות האלו..אז זה לא מתוך רוע , חס וחלילה.
אלא כי אני פשוט אוהבת אותו , היא סיכמה את הכל ב"הוא נורא מופנם בקטע הזה." , וכשביקשתי ממנה לא לספר לו על זה כלום , היא פשוט אמרה שאין לי ממה לדאוג.
אך כמובן , שוב פעם , הבנתי שזה היה שקר אחד גדול מצידה , שהרי שעתיים אחרי.. התחברתי שוב , וקלטתי שאיוב קופץ עליי בכל מיני שאלות של "איך את בכלל מעזה לשאול אותה את זה?" ,
ועד היום אינני מבינה את זה , אינני מבינה איך בחורה יכולה להיות כל כך חסרת לב , איך בחורה יכולה להרוס ככה בן אדם מבלי למצמץ , שם כבר הבנתי שהכל מסכה..אבל כאב לי , כאב לי שהבן אדם שהכי יקר לי בעולם כולו חושב עליי ככה , חושב שאני בן אדם מגעיל ורכלן .. כדברו.
אבל התגברתי על זה , ומיום ליום התחלתי לפתח אישיות יותר בוגרת , והחוש הומור שלי הלך ודעך לו.
הזמן עבר , וגיליתי שהבחורה ההיא נפטרה.
בדיוק 3 חודשים לאחר מכן , האשמתי את עצמי , אמרתי לעצמי שאני היא זו שאשמה בהכל , שאני היא זו שהכאיבה והרביצה , שאני היא זו שעוד יכלה להבין.
באותו הרגע , כשרק גיליתי כתבתי לקיקו באייסי - "בחיי שלא רציתי שזה יקרה..לא רציתי שהיא תמות" , ובכיתי.
בכיתי עליה כמו מטומטמת , יום אחד יום , לילה אחר לילה.
איוב היה שבור מהכל , לאחר מכן גיליתי שהוא ידע מכל מה שקרה , שהוא ידע שהיא חולת סרטן לכאורה.
ואז נזכרתי בכך שקיקו סיפר לי כמה חודשים לפני כן שלכלבה היה סוד מסויים , ושהוא נשבע לא לספר לאף אדם.
אני כל כך התעקשתי לדעת..אבל הוא נשאר בשלו , וכשהחלטתי לשכוח את איוב - זה היה כואב יותר מכל. כי אז לא רציתי לשמוע כלום עליהם , פשוט כלום.
מסרתי לאיוב דרך חברה משותפת שאני תמיד כאן בשבילו , שדלת ביתי והפלא שלי תמיד פתוח למענו , ושאני ממש מצטערת על מה שקרה.
הוא..מן הסתם , לא החזיר לי שום תגובה , ונשאר שקוע בעולם משלו..נורא דאגתי , התחלתי לחשוב שאולי כן קרה לו משהו , ושהוא קרוב לוודאי עובר תקופה רעה , ממש רעה.
אבל כבר לא הצקתי יותר , נתתי לזמן לעשות את שלו.
תקופה מסויימת לאחר מכן , איוב הוסיף אותי שוב פעם למסנג'ר , ושם הוא כתב - "ערב טוב מישהי אחרת , דברי איתי כשתתפני בבקשה".
הייתי מאושרת , לעומת הנסיבות ולעומת כל מה שקרה שם.
הרגשתי שהגוף שלי רועד , ושאני חיה בתוך חלום..אני יודעת , נשמע אכזרי,אך זה מה שאכן קרה.
אחרי חודש פחות או יותר של דיבור , הוא ביקש ממני לא להיות עם אף אדם אחר , ושהוא מרגיש שהלב שלו בוער שוב (כשזה נכתב ככה , זה אפילו נשמע מפוקפק..אבל כשאתה אשכרה חי את הסיפור הזה , אתה מבין שזה סיפור אמיתי) , האמנתי.
התאהבנו , ולא אשקר , הוא סיפר לי פעם אחר פעם עד כמה הוא מתגעגע אליה , איך כמה ומה הוא עבר איתה , הוא סיפר לי הרבה דברים שהכאיבו לי בנשמה..אבל בכל זאת , שתקתי.
כיבדתי את הסבל שלו , כיבדתי את כך שהבחורה ההיא נפטרה , והרגשתי שאני "ברירת מחדל" , כי הרי אם היא הייתה בחיים , הוא לעולם לא היה מדבר איתי שוב.
רק שזה היה בשקט , מעולם לא דיברנו על זה בקול רם.
הבעיה שצצה לה באותה התקופה זה שפתאום הרגשתי שנמאס לי מקיקו , לא ידעתי עד כמה אני באמת חשובה ויקרה לבן אדם הזה , לא ידעתי שהוא ראה אותי בתור..אחותו.
האנשים סיפרו לי , סיפרו לי שהוא חיפש אחריי , סיפרו לי שהוא לא ישב בשקט כלל , ושהוא נטרף מעצם העובדה שהוא לא מדבר איתי , אבל לא יודעת..באותה התקופה זה לא ממש הזיז לי לדעת את זה.
כלומר , הייתי בטוחה שאני בסה"כ עוד בן אדם אחד בחייו , שעם הזמן ילך וישכח , לא ידעתי שהוא רואה בי בתור אדם כה דומיננטי , שכמו כן..שם הוא התחיל לאהוב אותי , לאהוב באמת , ולהעריך.
שהרי אומרים שברגע שהבן אדם שאתה הכי אוהב עוזב אותך , אתה מתחיל להרגיש בחסרונו..הכי גרוע שלא ידעתי ששנה לאחר מכן זה בדיוק מה שאני ארגיש כלפיו , אבל עברנו.
השיחת פלא האחרונה שלנו באותה התקופה הייתה שהוא התקשר ושאל לשלומי , ואני עניתי לו בקול מזלזל..למרות שלא ידעתי שהוא נפגע בכך באותו הזמן , באמת שלא ידעתי.
זה היה כמו שאדם זר פתאום יתנתק ממך. לא חשבתי שזה כזה ביג-דיל.
עברו עוד 3-4 חודשים , והרגשתי שאיוב פתאום השתנה , כאילו שהוא מנסה לא לפגוע בי , כאילו שהוא מסתיר ממני משהו , ולא ידעתי מה זה המשהו הזה.
כששאלתי אותו על הסיבה , הוא ביקש ממני קצת זמן..ונתתי לו.
אחרי זמן מה, הוא סיפר לי שהכלבה בעצם חיה , שהכל היה משחק שלה , וש"בת דודתה" שסיפרה לאיוב שהכלבה נפטרה , זו בעצם היא.
ידעתי שזה מה שהוא הולך להגיד לי , ציפיתי לבשורה כזו.
שהרי קיקו השמיע בפניי מספר זמן לפני שהוא מרגיש הרגשה מוזרה..כי מישהי מדברת איתו , והוא מרגיש שזו היא. אך אני לא האמנתי לו.
כששאלתי את איוב אם הוא מאוהב בה - הוא פשוט שתק , ושוב פעם האדמה רעדה מתחתיי.
באותו הרגע ישבתי אצל חברה שלי (ד') , והיא בדיוק דיברה עם קיקו , שאמר לה שהוא מרגיש שאני הבן אדם הכי מדהים שהוא הכיר..זה נגע בי כל כך.
ופתאום התחלתי להבין שלא הייתי עוד סתם בן אדם בחייו , פתאום התחלתי להבין עד כמה הוא אכן חשוב לי , ועד כמה התמיכה שלו חסרה לי..וכך התקרבנו מחדש , אהבתי אותו.
לבינתיים , בין איוב והכלבה התבצעו מספר מיילים , שבהם פעם אחר פעם הוא אמר לי שהוא לא יודע מה לעשות.
ואילו אני..שהרגשתי דיי מקופחת , אמרתי לו שאני אקבל כל החלטה שלו , ושזה לא חשוב , שיעשה מה שיעשה לו טוב.
בתוך תוכי רציתי שהוא ישאר איתי , אך מצד שני - הכל שקר לגביי , אילו מין חיים אלה?הרגשתי שאני חיה חיים של מישהי אחרת , מישהי שאני לא.
לאחר זמן מה , איוב ואני התחלנו לדבר על פגישה..ובכל פעם מחדש , נורא פחדתי להיכנס לזה , בכל פעם מחדש תירצתי את זה בצורה אחרת , לא יכלתי להסביר לו שאני ? זה לא מי שהוא חושב שאני. והפרשי הגילאים בין שנינו גם ככה גדול.
אז כן..פתאום מצאתי את עצמי מגדילה את השקר , מגדילה את הכאבים , ואת הרצונות שלי. הבנתי פתאום שכל מה שחייתי לא אכן היה אמיתי.
(בתקופה הזו הוא כמובן כבר שכח מהכלבה..וזה היה כבר בסוף 2007).
לבינתיים התחלתי לשקר לו , לשקר לקיקו , לשקר לאנשים הסובבים אותי..טעות חיי.
וגם כשסיפרתי את "האמת" , שיקרתי..
באותו הרגע הייתי כבר עם קיקו , כי האהבה שלי לאיוב הלכה ודעכה , הוא כבר לא היה הבן אדם שאהבתי.
אחרי שנה וחצי שאהבתי אותו כמו מטורפת - הכל הלך.
כבר לא יכלתי לסבול את הכאב , או את הרוע.
וככה..ככה מצאתי את עצמי משחקת בקיקו , משחקת בו , ובעיקר..משחקת בעצמי.
כבר לא הרגשתי אהבה לאף אחד , לא הרגשתי שאני קשורה למישהו , כי הילדה שהייתה בשנת 2006 , היא לא אותה ילדה שהייתה ב-2007-2008.
בסוף 2007 , בכיתי לקיקו בפלא ששיקרתי לו..והכי גרוע שבשביל לכסות על השקר , שיקרתי שקר נוסף. אני לא מאמינה שהייתי כזו עיוורת.
נפגשנו בעזריאלי , כל הגוף שלי רעד בפעם הראשונה שראיתי אותו , הלב שלי קפץ , לא ידעתי מה אני בדיוק עושה . אבל זו לא הייתה אהבה.
הרגשתי יותר בתור אובייקט .. גוף ללא נשמה. אבל לא הראתי זאת לאף אחד.
תכלס..ראיתי אותו בתור אח שלי , ולא יותר מכך , למרות שאיתו הכל היה "פוצי-מוצי". , אבל כבר אז שכחתי מה זה להיות מאוהבת.
בתקופה ההיא , גם נפגשתי עם איוב , הייתה הנשיקה הראשונה שלי .. שבכלל לא הייתה כפי שציפיתי לה , היה הרגע הראשון שבו ממש נגעתי בגבר , וגם זה לא היה כפי שהייתי רוצה שזה יקרה.
וככה הכדור קיפץ לו ממקום למקום והסתכם ב- "קיקו-איוב , איוב - קיקו , קיקו - איוב" , עד שביום מן הימים , ביום האהבה..הכדור נפל כך סתם.
החיים שלי נעצרו באמצע החיים , כשהבנתי שקיקו ניתק איתי קשר , באשמתי.
פתאום הבנתי מה באמת עשיתי , ואיזה מין אדם זבל אני , איזו רעה יכולה להיות בת אדם , ואיך .. איך פתאום השתנתי.
איך מהילדה התמימה , הפכתי לבן אדם ערמומי.
איך מילדה טהורה , הפכתי להיות כלבה.
שם התחילה המלחמה שלי עם עצמי , איוב לא ידע על זה כלום..הרבה פעמים ניסיתי לצאת מזה , אבל לא באמת יכולתי.
התקשרתי לקיקו , הוא התעלם , וגם אם הוא היה עונה..הוא פשוט היה מזלזל בי.
אחרי חודש כמעט , מצאתי את עצמי נוסעת עם ד' למקום שבו גם איוב וגם קיקו גרים (צירופי מקרים) ,
אחרי שהלכנו ועשינו את אשר היינו צריכות לעשות , עברנו דרך יהלום (שזו חנות בגדים) והסתובבנו שם
כעבור זמן מה יצאנו , והמשכנו קדימה , ושם ישבנו בגן ענקי , אשר מצוי בו מדרגות , וכמה משחקים פצועים ביותר ,
ישבנו בגבעה בסוף , ודיברנו , סיפרתי לה על כל מיני דברים וכך גם היא
בעודנו יושבות שם אנו רואים שלושה ילדים , שניים מהם נראים דיי ילדים , שזה אומר בין הגלאים 8-12 פחות או יותר , ואחד מהם בן 15-17
הם ישבו על ראש המגלשה עצמה , הילד הקטן ישב מאחורי הגדול , הגדול באמצע ועוד ילד קטן שחיכך את איבר מינו על הנדנדה,
והם התחילו להוציא כל מיני גניחות באנגלית (yes yes yes..) , כשראיתי את זה דיי נבהלתי
ואמרתי לד' שעדיף שנעוף משם וכמה שיותר מהר.
היא לא הבינה למה כל כך נבהלתי מהילדים האלו , אבל עשתה את אשר ביקשתי ממנה ,
היא קמה , נתנה לי יד , והלכנו , כשלפתע השלושה האלו הפכו ליותר ,
היו עוד 3-5 (לא כל כך שמתי לב) בנים שישבו להם בפינה
כשלפתע שמעתי בחור עם שיער חום בהיר/בלונדי (לא זוכרת בדיוק) , הוא לבש חולצה שחורה.
"הלו את!" הוא צעק
התחלתי לפחד וסובבתי את הראש
"מה אתה רוצה?" צעקתי לו , והייתי דיי פרנואידית , אני חייבת לציין.
"בואי הנה!כן כן את עם הורוד" הוא המשיך לצעוק
אני התחלתי לברוח , וכל הבנים האלו עקבו אחרי ואחרי ד',
"כשאני אומר לך לבוא אז את תבואי.." הוא המשיך לצעוק ולדברבקול רם .
בהתחלה הלכתי לאט , אחרי זה מיהרתי , והגברתי את קצב ההליכה
כשהם המשיכו לצעוק הילד הקטן שעשה בשיערו פלאים (ההוא שישב מאחורי הגדול) צעק לי
"לאן אתן הולכות?החגיגה רק התחילה"
באותו רגע כל גופי רעד (משום מה , כשאני נבהלת ממשהו / מתרגשת אני מתחילה לרעוד , וזה לא..הגיוני,אני יודעת)
הם נראו כל כך מוזנחים , פשוט..מגעילים
לבסוף הם המשיכו לרדוף אחרינו עד שהגעתי לבית של קיקו,
לא רציתי להיכנס לשם , ולא רציתי את הטובות שלו , אבל כל כך פחדתי שפשוט הרגשתי שאני עומדת להתמוטט.
נכנסתי אליו לבניין בריצה ובהיסטריות , ודפקתי בדלת ביתו בצורה דיי..לא מכובדת
ממש התביישתי מעצמי , אבל גם פחדתי , בעיקר פחדתי
אמו פתחה לי את הדלת , והחזיקה בידי בעודי רועדת
"מה קרה?היי..מה קרה?" היא שאלה
לא הצלחתי לענות לה מרוב שרעדתי , לא הצלחתי להגיב בכלל .
"קיקו בבית?" שאלתי אותה
"חכי שניה , מה קרה?" היא שאלה שוב
כשלפתע קיקו יצא עם טרנינג שחור אם אינני טועה
אמא שלו יצאה לדבר איתי , והוא ישר טרק לי את הדלת בפרצוף.
לא ידעתי מי זה הבן אדם הזה שהסתכל עליי.
האם זה אותו בן אדם שעזר , נתן יד , ואהב ללא תנאים?האם זה אותו בן אדם שידעתי שתמיד אוכל לברוח לזרועותיו ולאוזניו?
בעודי חושבת על זה שם , נפלתי על הריצפה ואמו הציצה כדי לראות מי האנשים האלו שרדפו אחרינו ,
"מי?אלה שרדפו אחריכם?" היא שאלה
"כן" ד' ענתה לה
וקיקו בדיוק יצא
"לכי מפה.." הוא אמר
"אני לא אלך , אני מפחדת" השבתי לו
"אתה מגרש אותה?" ד' שאלה
והוא אמר משהו , שמעתי את הקול שלו ברקע , אבל כבר לא זוכרת מה ,
זה היה משפט שמטרתו הייתה להבהיר לי שהוא רוצה שאני אעוף מפה ,
וכך גם אני..זה מה שהרי רציתי מההתחלה ,
לא שמחתי להיות אצלו , ולא שמחתי לבלות שם אפילו לרגע , ובטח שלא שמחתי לראות אותו כל כך..שונה
אמו נכנסה פנימה וביקשה ממנו לא לעשות יותר מדיי בעיות
כשאחרי כמה שניות הוא גם כן נכנס והביא סכין מהמטבח
"לא!!" צעקתי לו
וחסמתי לו את דרך היציאה דרך גופי
"את רוצה את הסכין?קחי אותו." הוא אמר
"דיי קיקו.." אמרתי לו
"בלי שטויות" המשכתי.
הוא נכנס , וראיתי על הפנים שלו שהוא מת שאני אלך כבר.
כעבור מס' שניות הוא יצא
"מה את עושה פה?" הוא שאל
"למה באת?" הוא המשיך
נראה לי ששתקתי , או ש..אמרתי משהו?לא יודעת.
"באמת התפלאתי שד' שלחה לי הודעה אחרי שבועיים..את בלתי צפויה הא?" הוא אמר
לא השבתי לו , אבל לא הבנתי למה הוא התכוון בדיוק , מה הוא חשב?שאני מביימת את כל זה?שאני משקרת לו?כבר לא ראיתי שיש טעם להמשיך לבחוש בזה
אחרי זמן מה , שהוא המשיך לדבר ולפגוע כמובן, ירדתי למטה איתו ועם אמו , ובן אדם אחד שלבש חולצה כחולה בא אלינו.
"תגידי,מה יש לך?למה את מפחדת?" (הוא אמר את זה,אבל לא זוכרת אם במילים האלו).
"מי אתה?" שאלתי אותו
ואיכשהו הבנתי שהוא אחד מהחלאות שרדפו אחרינו
"על מה אתה מדבר?רדפת אחריי חצי דרך!!" צעקתי לו
"מה?תישבעי בספר תורה" הוא אמר
באותו רגע לא הבנתי אם לצחוק או לבכות , כי הבנתי שה"אנשים הנחמדים והמאמינים" האלו הם בעצם החברים של קיקו ,
ושהם ממש כאן , משקרים אותי בפרצוף
לא הגבתי , והוא הלך
אחרי כמה דקות הוא קרא לקיקו ,
"קיקו זהר.." אמרתי לו,אבל הוא לא התייחס אליי בכלל
וכך הוא ניגש אליו
זה כבר היה ברור מאליו שהוא מחרטט אותו הרגע , ואומר לו כל מיני שטויות .
אז לא שאלתי על מה הם דיברו , אם הוא מעדיף להאמין ל"חברים הנפלאים" שלו אז שיהיה לו בכיף ,
הדבר היחיד שרציתי זה לעוף לשם. , הוא חזר אלינו , ונכנס לבניין
התחלתי להחזיק אותו בחוזקה , וסחבתי לו את היד , דיי הופתעתי ממה שעשיתי , כי..אני לא כזו תכלס
הוא סחב את הידיים שלו במהרה
"אני הולך להביא את הארנק ,אני הולך למכולת" הוא אמר ועלה למטה
לא הייתי מסוגלת לזוז מטר אחד , ולא ידעתי מה היו התוכניות שלו בדיוק
ולבינתיים אמא של ד' התקשרה אליה , יש לציין שאמה בכלל לא ידעה שאנו בעיר הזו.
הוא ירד למטה , והמשיך ללכת , אני לא ידעתי מה לעשות
"נו בואי כבר.." הוא אמר ונתן את גבו
באותו רגע חייכתי חיוך של הקלה
כשיצאנו מהבניין עצמו , הילד שעשה פלאים בשיערו , התחיל להיות..."גבר"
"בואי אני אנשך אותך , מה את מפחדת?" הוא אמר
זה היה מדהים איך שהם ניסו לצאת מכל זה כל כך תמימים , אבל האמת?שבאותו רגע זה גם לא עניין אותי
רק התחננתי לאלוהים שאני אגיע הביתה כבר.
הוא לקח אותי עד אמצע הדרך , ודיי הרגשתי שאני חייבת להודות לו על זה , למרות כל ההשפלות ,
ולמרות שהייתי צריכה להתחנן בשביל שהוא יקח אותי לתחנה בלבד
"אני לא רוצה לראות אותך יותר בבית שלי , את יודעת..זאת חדירה לפרטיות כפי שנאמר" הוא אמר
וחצה את הכביש
"ולחשוב שפעם הייתי הפרטיות שלך" אמרתי לו , אבל לא נראה לי שהוא שמע,היה יותר מדיי רעש.
בדרך חזרה , במונית . כל העיניים שלי התמלאו בדמעות , הכאב דקר אותי בפנים , לא האמנתי שזה הבן אדם שאכן אהבתי , זה שתמיד אמר לי שלעולם לא ישכח אותי..ושאני אהיה חלק גדול מחייו.
ואילו ד' הרגיעה אותי פעם אחר פעם.
כך עברו להם החודשים , אשכרה 9 חודשים ביליתי בכאבים , בדמעות , במה הוא חושב או עושה , במה שהוא אוכל , במה שהוא שותה..9 חודשים חייתי חיים של בן אדם אחר.
אולי זה ישמע לכם מטומטם , אבל אני אפילו לא זוכרת מה קרה אז. או איפה הייתי.
אני זוכרת שכן נפגשתי עם איוב , אני זוכרת שהיה לי בלוג מטומטם שבו כתבתי פעם אחר פעם שאני מאושרת..כשבעצם נאכלתי מבפנים.
ביום מן הימים התקשרתי אליו ב-3 לפנות בוקר , כשהלב התכווץ לי.
וכשדיברנו הבנתי שוב פעם שזה לא הבן אדם שאהבתי , שאלתי אותו אם הוא כל כך נהנה לעשות את זה , ואילו הוא פשוט השיב לי שבעוד 3 שעות הוא צריך לקום , שם נשבעתי לעצמי שמהיום אני היא זו שתתגבר עליו , שלא תשים עליו.
בסוף חודש ספטמבר 2008 , הייתי אצל חברתי..ופתאום בוניטו התחבר.
היא סיפרה לי שהוא אחלה בן אדם , ושאפילו אין לו שגיאות כתיב (סיפור ארוך , עזבו.) , צחקקתי מזה , ולא התייחסתי אליה ברצינות.
אך לפתע מצאתי את עצמי גולשת איתו משיחה לשיחה , מדיבור לדיבור , מאהבה לאהבה , והלב שלי בער.
כך גם הקשר עם איוב התנתק ,אוטומטית.
כי ראיתי שכל מה שעברתי..היה שטות אחד גדולה , משהו לא אמיתי , משהו שלא אני עברתי אותו.
למרות שיש לציין שאיוב עשה למעני דברים שאף אחד לא עשה..שאותם לא הזכרתי כאן , הוא הקריב את החיים שלו בשבילי.
בוניטו אומנם לא ידע על כמה מה שעברתי בשנתיים האלה , אבל אם הוא רק היה יודע .. אם הוא רק היה יודע שהוא זה שהציל אותי מעצמי , שהוא זה שהוציא אותי מהכאב הענק שחייתי בו , ואילו הוא רק היה יודע שהוא היה התרופה שלי למכאוב..הכל היה יכול להיות בהרבה יותר טוב.
אבל הוא גם אף פעם לא ידע , שהוא הפך אותי לבן אדם כנה , אמיתי , לאחד שכבר נמאס לו לשקר , שהוא הוציא אותי מהעולם המפגר שחייתי בו רק עד לפני 3 חודשים.
כי זה פצע ישן , שכבר לא יפתח לעולם.
אז..לפני שאתם קוראים לי "מדהימה" , הייתי מציעה לכם לחשוב פעמיים.
מישהי אחרת.
598446
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאייה .
