הבתים הלכו והוגפו בחומות החושך, אורות הלילה זרמו לחיים על פני המדרכות,
ולי לא הייתה, כמו שאומרים, שום מטרה.
אותי הלכה והכריעה העייפות כמייסרת אותי, אז עצמתי את עניי...
ובחלום כמו במציאות משוטטת אני לאורך הדרך בלא מטרה,
זיכרונות צפים אל מול העניים, והפצע כשב לדמם.
"למה את מייסרת את עצמך?" נשמע קול נמוך מאחור,
הסבתי את ראשי וראיתי אותו,הוא חייך אליי, וכישף אותי בחיוכו האגום,
לא ידעתי מה לעשות, שתקתי. המשכתי ללכת, הייתי שקטה, לצידו.
שעה רבה כבושה הייתי בתוך פניו, אך קול לא שב לדבר אליי.
והמילותיו הלכו והצתמצמו.
שמיים היו בהירים חשופים במלא זוהרם, אמנם השמש הבהירה לא הפיגה את הקור,
אבל אני העדפתי את חשכת הלילה.
לפתע ידעתי, כי כול מה שאני רואה, אינו אלא קטע מתוך חזיון שראשיתו הרחק ממני, אמצעיתו בתוכי,
ומה שנגלה לעניי עתה אינו אלא מנהרה מוארת המוליכה אל המנהרה הרחבה.
אזרתי עוז והסתכלתי על פניו, הייתה קפיאה בעניו, הוורידים בלבנונית העין נראו בולטים ועבים,
פני האפירו והרעד התחיל להרעיד את אצבעותי.
פחדתי וברחתי מפניו.
לא פעם עמדתי לשוב, אך לא היה בי כוח לשאת את עיניו.
ואחריי כול, אוליי פשוט חלום הוא היה לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dopamine7