זה הולך ומחמיר עם כל יום. מצד אחד, ההבדל לא ניכר לאורך שעות היום, אבל כשמגיעות שעות הלילה המאוחרות שבהן המחשבות שלי לא עוזבות אותי לרגע, זה לא עוזב אותי. זה מעמיק, אני מרגישה את זה. אני מרגישה את הפתיחות שלי, הולכת ודועכת. אני מרגישה את הלחצים והכאבים העמוקים, נדחפים אל תוך חלל נידח בלב. ברגעים מסויימים אני מרגישה שאני רק מאמללת את עצמי, יושבת ממורמרת וממשיכה להוריד לעצמי את הביטחון שגם ככה בריצפה. אין למי לפנות, אף אחד לא יעזור לי כאן... זה קרב שאני צריכה לנצח בו לבד, לנצח בכוחות עצמי. הלוואי והייתי רק יודעת איך. איך גוברים על חוסר ביטחון שהפך להיות חלק ממך, איך מתחילים לאהוב את עצמך, גם לאור כל הפגמים שקשה להתעלם מהם. לפעמים אני פשוט מרגישה פגומה, מכוערת, חסרת כישרון. אני מרגישה אבודה בתוך עצמי, בתוך מחשבות שאין להן קץ. לא מספיק שהמחשבות רק גוברות, אני רק נסגרת בתוך עצמי ככל שעובר הזמן. זה לא טוב לי, אני מרגישה את זה. ועם זאת, אני לא מרגישה בנוח להפיל את הבעיות שלי (שגם ככה חסרות כל פיתרון) על אחרים. אני אוכלת את עצמי, בתקווה שאם אדחיק את המחשבות האלו עמוק מספיק הן יעלמו, ואני אוכל להמשיך בלעדיהן. בתקווה שאולי אם לא אחשוב יותר מידי, אוהב את עצמי. אבל קשה לי, קשה לי להסתגר, קשה לי לאהוב את עצמי בלי שכבות של איפור, קשה לי לא להשוואות את עצמי לאחרות, ולא לקנא באף אחת. זאת סיטואציה חסרת היגיון.