זאת ביכלל לא אני. אני כבר לא מזהה את עצמי, אני פוחדת להודות.
לאן נעלמה כל החוכמה, כל ההתמדה, הרצינות?
לאן נעלמה מאיה גיטלין הישנה? השקטה, התמימה והממושמעת? לאן היא נעלמה ?
קשה לי בהכל, קשה לי.. אבל אני פוחדת להודות בזה, מתביישת לבקש יד לעזרה.
אני לא חושבת שאני עושה אפילו חצי ממה שאני באמת באמת מסוגלת לעשות!
אני פשוט לא מצליחה לממש את הפוטנציאל החבוי שבי. אני לא מצליחה לימצוא אותו ..
אני חושבת שכבר ויתרתי, ויתרתי מכיוון שהבנתי שאני במילא לא מסוגלת. אבל אני כן..
אני לא מצליחה לימצוא את הכוח שיניע אותי קדימה, שיתמוך בי, שאני אדע שיש מישהו שמניע אותי להצלחה.
ברגע שאני אמצא את מה שכן יעזור לי, אני חושבת שאני אצליח יותר..
זה הכל ביגלל שההורים שלי לא תומכים בי, הם ביכלל לא מבינים מה הולך אצלי בראש.
הם לא מוכנים לקבל את זה שאני מיתקשה. הם היו מצויינים בהכל, והם מצפים שאני אהייה בידיוק כמוהם.
פרפקציוניסטים, זה מה שהם. פרפקציוניסטים!
נימאס לי כבר מכל מה שקשור לזה, אני לא מצליחה לשבת ופשוט להתרכז.
בכל שיעור, אני יושבת בכיתה.. אני נוכחת, אבל רק פיזית. הראש שלי ביכלל במקום אחר ..
אני לא מבינה למה זה קורה.. הריי אני כן רוצה את זה, אני כן מנסה.
משהו מסיח את דעתי, ואני חייבת להוציא את זה מהראש. אני חייבת, מוכרחה.
הריי אני יודעת מה המטרות שלי בחיים, אני יודעת פחות או יותר מה אני רוצה מעצמי..
אני מנסה להתמיד, לעבוד, להשתדל.. אבל אני לא מצליחה. כולם מקשים עליי. סוגרים עליי. חונקים.
תשחררו קצת, תנו לי יד.. תיתהלכו ביחד איתי דרך התקופה הקשה הזאת ..
כדי שאני אדע שכן יש מישהו לצידי, מישהו תומך ואוהב. כדי שאני לא אהייה בודדה.
תבינו אותי! אני זועקת כאן לעזרה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
