אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

 (הערה בדיעבד של אחרי כתיבת הקטע - זה הולך להיות קטע נורא נורא ארוך וחופר)

ואחרי ההתרגשות לקראת מפגשים משפחתיים, מגיע האנטי-קליימקס, התזכורת מדוע אי אפשר לקיים אותם, מבחינתי, במינונים גבוהים יותר. כי מנה אחת מספיקה לי להרבה זמן.... והיא גם בד"כ סתמית יותר ממה שהדמיון שלי לפעמים מצייר לעצמו, מצפה. ויש את הדברים פה ושם שמפריעים לי, שמטרידים אותי. ואז אני מעריכה יותר את הפינה השקטה שלי, את החיים שלי בנפרד.

לא שהיה נורא, ממש לא, להפך, היה נחמד.

ביום רביעי היה המפגש אצל אחותי הגדולה. היה נחמד, אבל מתיש. האחיינים חמודים, אך מתישים. לקראת הסוף בטח העייפות היא שגרמה לאחיינית שלי, בת ה- 4, להיות ביצ'ית אלי. ישבנו באוטו, אחותי הגדולה הסיעה אותנו לתחנת הרכבת, והקטנה התחילה לירוק עלי בלי הפסקה. אחותי הגדולה אמרה שזה הרגל מגונה שהיא למדה בגן מהילדים האחרים. צעקה עליה להפסיק, אך היא לא הפסיקה, והמשיכה בהנאה גדולה. ואז היא התעקשה לחטוף ממני את בקבוק השתייה של האחיין, וזרקה לרצפה. הרמתי אותו, והיא שוב רצתה אותו כדי לזרוק לרצפה, ולא נתתי לה. אז היא התחילה בתור "עונש" למשוך את השקית שהחזקתי ואת התיק שלי. בסדר, אז ילדים הם לפעמים ככה, בעיקר כשהם כבר עייפים. ווטאבר. הוציא לי את החשק סופית מלהביא ילדים לעולם  היא באמת מאוד מאוד חמודה, גם אח שלה. אבל כמובן שילדים זה לא רק פוצי מוצי, זו עבודה קשה שיכולה להיות גם כפוית טובה. דווקא בעבר שמרתי המון על ילדים, וגם טיפלתי באחותי הקטנה מאז שהייתה תינוקת, כולל החלפת חיתולים והכנת מטרנה וטיולים בחוץ ומשחקים והכל. תמיד הרגשתי מאוד אמהית ורציתי ילדים משלי, ואהבתי את עולם הילדוּת. אבל הבאת ילדים לעולם זה נושא שלם נפרד שלא אכנס אליו כאן.

ועם אחותי הגדולה - זה כאילו שמעבר ליחסים קורקטיים, אין לי חיבור איתה. העולמות שלנו רחוקים. כמובן מאז שנולדו לה הילדים אז היא רק בעניין הזה, אבל גם לפני זה היא הייתה מרחוקת בענייניה, עסוקה בחייה שלה, ולא היה ביננו יותר מדי קשר. אני לא מספרת לה על דברים אישיים שלי, קודם כל כי כמובן בעבר נפגעתי כאשר נחשפתי בפניה, היא יכולה להיות שיפוטית וביקורתית וקשוחה, היא מאוד בטוחה בדעות שלה ובעצמה, מה שהיא חושבת זה מה שנכון. וזה קטלני בשילוב עם הרגישות הנפשית שלי, ואיך שאני מושפעת ממה שאומרים לי, והנטייה שלי להיכנס למגננת יתר והצטדקות.

יכול להיות שבהווה אני מבצעת פרשנות יתר לדברים שהיא אומרת, כלומר שאני מפרשת את הדברים לאור אירועי העבר, כאשר בהווה כבר אין לה כוונות זדון, אז אני סתם מייחסת לה כוונות שליליות.

למשל, היא הייתה - ונראה לי שעדיין - אדם מאוד תחרותי. היא גם אוהבת להתפאר בהישגים שלה ושל בעלה, היא אוהבת לאהוב את עצמה ולדבר למשל על כמה שהיא נהנית מזה שהיא עכשיו שוחה כל הזמן ואיך שזה עושה טוב לגוף. פעם, בעבר הרחוק בעיקר, הייתה לה תחרותיות איתי, תחרותיות שאני כלל לא חפצתי בה. לדוגמה - הייתה תקופה, בזמן הצבא, שמאוד רזיתי. בתקופה הזאת היחס שלה כלפי היה סיוטי. היא כל הזמן עקבה אחרי ובדקה מה אני אוכלת. היא אמרה לי לא להחליף בגדים לידה כי הגוף שלי מגעיל אותה (גרנו באותו חדר). היא לא הפסיקה להציק לי ולהיטפל אלי בדברים כגון אלו. זה היה נורא, ובסוף פשוט השמנתי בחזרה. אני לא יודעת אם השמנתי רק בגללה, או שגם כך היה קשה לשמור על המשקל, אבל אין לי ספק שהיחס שלה היה חלק מזה, כי סבלתי מזה מאוד. שנים לאחר מכן היא הודתה בפני שהיא קינאה בי, ולכן התנהגה כך, והיא התנצלה. אני חושבת שממש הפנמתי מתוך זה, שכשטוב לי, או שכשאני נראית טוב, זה עושה רע למישהו אחר. לא סתם מישהו אחר, אלא אחותי, שהייתה אמורה להיות אדם קרוב לי שרוצה בטובתי כמו שאני רוצה בטובתה, גדלנו יחד. יש בזה משהו רעיל מאוד. מפחיד, מלחיץ. היא חלק ממני. גם אותה וגם את אבא שלי לקח לי הרבה זמן להקיא מתוכי, ועדיין כמובן יש להם השפעה עלי, אם כי במידה פחותה בהרבה.

למשל, נושא השחייה שעכשיו היא לא מפסיקה לדבר עליו בכל פעם שאנחנו מדברות. אצלי זה מתקשר באסוציאציה לסיטואציה שעשתה לי רע בעבר. באותה תקופה שרזיתי בעבר הרחוק, גם שחיתי. אגב, למדתי לשחות בגיל מבוגר יחסית, בתחילה שנות העשרים שלי.... לפני כן מאוד מאוד מאוד פחדתי מלהיות במים, ובטח שלא הייתי מסוגלת להיות במים עמוקים. זכורה לי הטראומה כששלחו אותי ללימודי שחייה כילדה קטנה. המדריכה לקחה אותי איתה באיזשהו שלב למים העמוקים, ועזבה אותי שאתמודד לבד. שקעתי במים ופירפרתי בבהלה, כמעט נחנקתי, עד שהיא הוציאה אותי...... פלא שאחרי שנים, כשטיילנו באנגליה וההורים רצו לשוט באחת התעלות של אוקספורד בסירה הזאת עם המוט הארוך, סירבתי לעלות? אולי בהתחלה בעצם עליתי, ואז נכנסתי לפאניקה. וירדתי מהסירה ונשארתי על הגדה עם אחותי הקטנה, שהייתה תינוקת קטנה בזמנו. 

בתחילת שנות העשרים שלי פגשתי בבריכה מישהי שהייתה איתי באותו בית ספר, והיא מצילה ומדריכת שחייה. כשהיא שמעה שאני לא יודעת לשחות, היא מיד לקחה על עצמה את המשימה, ותוך שבועיים-שלושה שחיתי כמו דג במים. אבל היא לימדה אותי רק חזה, ולא הספקתי ללמוד חתירה, וחבל לי, אני חושבת שחתירה עדיפה מבחינה בריאותית, יותר טוב לגב. הפעם האחרונה ששחיתי הייתה בתקופת האוניברסיטה, בסביבות שנת 2002, והפסקתי כשהתפרצו לי הכאבים בגב, מה שהתברר כבלט בדיסק בגב התחתון, ומאז לא חזרתי לשחות. כעת אין לי ממש כוח לכל הלוגיסטיקה הכרוכה בללכת לבריכה. לעשות מנוי, להגיע לשם (אני בלי אוטו), וגם אין לי חשק לכלור, ועוד כל מיני דברים שמטרידים אותי. הרבה יותר פשוט לי לעשות הליכות מהירות בחוץ. מחליפים בגדים, שמים נעלי ספורט, ויוצאים. פשוט וקל. וזה כיף, וזה עושה טוב לגוף ולנשמה. נכון ששחייה הייתה עושה לי טוב לחלק הגוף העליון, זה מעצב את הזרועות ואת אזור החזה וטוב לגב וליציבה. אולי בהזדמנות..... גם פילאטיס אולי מתישהו אבדוק....

נחזור לעניין השחייה ואחותי הגדולה. אז בזמנו שחיתי, כאמור בתחילה שנות העשרים שלי. ואני זוכרת סיטואציה כזו, שהיינו במטבח, ואבא שלי - שאגב היה אוהב, ואוהב עד עכשיו, להשוות בינינו, ולעורר מתח בכוונה - אמר לאחותי הגדולה משהו כמו - נו, מה את אומרת על זה שהיא שוחה ככה וככה בריכות? כל הכבוד לה נכון? (לא זוכרת כמה הייתי שוחה אז. נראה לי שהייתי שוחה גם אפילו מאה בריכות). אני ממש לא רציתי לדבר על זה, בטח שלא התפארתי בזה, עשיתי את זה בשביל עצמי ולא בשביל להראות לאחרים. עצבן אותי שהוא אמר לה. אז היא הגיבה כך: "אז מה, מיכל (חברה שלה) עושה ככה וככה בריכות".... (ציינה איזה מספר גבוה יותר). כאילו שחשוב לה לזלזל ולהמעיט בערך כמות הבריכות שאני עושה. ואני לא הבנתי, למה זה מגיע למקום של כאילו תחרות, מי שוחה יותר. למה השוואות. למה זה מעורר רגשות רעים. נהיה לי לא נעים. סליחה שאני שוחה מאה בריכות. סליחה שזה לא בסדר. להיעלם, להיעלם, אני לא בסדר. כשאני מרזה ואוכלת מאוזן יותר זה לא בסדר כי זה גורם לה להתחרפן ולשנוא אותי, כשאני שוחה זה לא בסדר כי חייבים להזכיר שיש מישהו אחר ששוחה יותר. תמיד הרגשתי מתח לידה, בעמדת מגננה מותשת ומפוחדת, מאיפה יגיע האגרוף המילולי עכשיו, אלוהים מה היא רוצה מחיי. אלוהים כמה סבלתי מהאישה הזאת. ירדה לחיי, עשתה אותם גיהנום.

אז בימים אלו, כאמור, כשהיא לא מפסיקה לדבר ולהתפאר על זה שמאז שהיא למדה, לפני כמה חודשים, לשחות חתירה, אז היא שוחה כל הזמן, ושוחה המון בריכות, וכמה היא אוהבת את זה, ואיך זה מעצב לה את הזרועות, אני לא יכולה שלא להיזכר בהקשר הזה מפעם, ויש בזה משהו שמבחיל אותי. אני מקווה שהיום היא כבר לא במקום של תחרותיות והשוואה. יכול להיות שאני צריכה לעשות ניתוק מהעבר, ולא לייחס לה את הכווונות מפעם. לא להרגיש שהיא כאילו גוררת אותי לתחרות שאני בכלל לא רוצה לקחת בה חלק. יכול להיות שהיום אין לה כוונות כאלו.

אני הרי רוצה שיהיה לה טוב. תמיד רציתי. ועכשיו, כדי שאפסיק להרגיש את הרגשות המעיקים האלו, ואפסיק להרגיש את אי הנוחות הזו לידה, את המתח, אני צריכה לנקות את המחשבות משיירי הרעל, ולבוא ממקום מפרגן ומיטיב. אני שמחה שטוב לה, אני שמחה שהיא מתמידה בשחייה ועושה מיליון בריכות, שתהנה. זה לא קשור אלי. אין ביננו תחרות, אפילו אם מבחינתה הייתה, מבחינתי - אין. טוב של מישהי אחת לא בא על חשבון טוב של השנייה.

והיום היה עוד מפגש משפחתי, אצל ההורים שלי. באתי עם חצאית המיני שלבשתי לראשונה. הרגשתי מוזר ללכת עם זה, לא רגילה ללכת ככה עם רגליים חשופות. אבל זה כנראה נראה טוב. מאוד רזיתי, רזיתי עוד קצת לאחרונה. כמה אנשים אומרים לי שרזיתי אולי קצת יותר מדי (כולל ההורים), אבל זה לא נכון. בכל אופן, אני כמובן לא צריכה שאחותי הגדולה תחמיא לי או משהו כזה, אני בכלל לא מדברת עם אנשים הרבה על עניין ההרזייה, אלא אם כן הם יוזמים. אבל זה מצחיק, שהיא לא רואה אותי לעיתים קרובות, והמון זמן לא ראתה אותי, ואנשים שלא ראו אותי הרבה זמן ממש מופתעים מכמה שרזיתי (ידיד שלי שפגשתי לא מזמן ברגע הראשון התקשה לזהות אותי ומיד אמר זאת), ואילו היא, כשנפגשנו - לא אמרה על כך מילה, אלא רק התייחסה כשאמא שלי העלתה את הנושא. אז אחותי הגדולה שאלה כמה רזיתי, אמרתי לה, והיא ענתה שאם היא הייתה מרזה כמות כזאת, היא בטח הייתה נעלמת (שוב,השיחה חוזרת להיות עליה, שימו לב, כדי להראות כמה מעט היא כאילו שוקלת). וכשנפגשנו היום, ולראשונה התלבשתי עם חצאית כזאת, היא רק הפטירה משהו כמו - אה, חצאית מיני!. יותר מאוחר אמא שלי אמרה לה - נו, מה את אומרת על החצאית שלה, יפה נכון? (התבאסתי שאמא שלי אמרה את זה), אז אחותי ענתה משהו כמו - כן, אבל זה מתאים יותר לדיסקוטק. כאילו, מה הקשר. וכשהיה לי קר מהמזגן, אבל לה היה חם, היא אמרה שהייתי צריכה להתלבש יותר ולא לבוא כ"כ חשוף, והיא אמרה שהיא שמחה שהיא באה עם מכנסיים ארוכים בגלל המזגן אצל ההורים (פרשנות שלי - אני חשופת רגליים זה רע, וזה טוב שהיא לא באה חשופת רגליים, מרגיעה את עצמה שזה בסדר שלא דפקה הופעה). היא תמיד מאוד מדגישה דברים שמבססים את הביטחון העצמי שלה ואת הביטחון שלה בדברים שהיא עושה ובאיך שהיא מתנהלת. אני לעומת זאת בנאדם מלא ספקות וחוסר ביטחון עצמי. אגב, היא גם השתמשה בזה בעבר כדי לפגוע בי. השתמשה בחולשות שלי.

מהיכרותי איתה, אני מפרשת את האמירות והתגובות שלה בצורה הידועה לי, שזה בא ממקום 

שקשה לה לפרגן לי והיא חייבת להאדיר את עצמה לעומתי. אבל אני מקווה שזה לא ככה, שאני מגזימה. שוב, אני לא זקוקה לפרגונים שלה ולמחמאות או חיזוקים. רק היה עושה לי טוב לדעת שהיא לא בתחרות איתי, ושאם טוב לי או אם אני נראית טוב, זה לא מעורר בה צורך להקטין את זה, כאילו שהטוב אצלי הוא דבר רע שיש להכחיד. ושאני לא צריכה להיות בכוננות ספיגה לידה שמא היא תגיד משהו ביקורתי או פוגע, ואצלה זה יכול להיות משהו פוגע בצורה מתוחכמת, מרומזת, משתמעת. אני מעדיפה לא לדבר לידה על עצמי, כי אין לי כוח לתגובות שלה. אז אני פשוט מקשיבה לה מספרת על עצמה, כמה הכל מצוין ומוצלח ומעולה אצלה.

 כשהייתי בת 14 והייתי מאוד בדיכאון, והייתי שמנה וממושקפת ומכוערת ועם חרדה חברתית, ושנים של ביישנות כרונית, והיו צוחקים עלי אנשים בבית הספר ומתעללים בי נפשית - כשהייתי אז כך, היא יום אחד ניגשה אלי ואמרה - תסתכלי על עצמך, על החיים שלך, אין לך חברים (אגב, תמיד הייתה לי לפחות חברה טובה אחת, אז זה לא נכון...), את בודדה, את אומללה, את סובלת, למה שלא תתאבדי? והיא הוסיפה למיטב זכרוני איזו אמירה על כך שאם אתאבד לאף אחד לא יהיה אכפת. בכיתי נורא אחרי זה והייתי בהלם ממנה. יש עוד המון דברים שהיא הייתה אומרת ועושה לי. לכו דעו אלו דברים כבר שכחתי. חבל שלא תיעדתי יותר. רוב השנים כתבתי יומן. אבל כשחזרתי ליומנים, ראיתי שלרוב כתבתי דברים כמו - יום סיוטי עם ____ (וכאן כתבתי את שמה של אחותי הגדולה) - ולא פירטתי מה בדיוק קרה.

חבל לי שבמפגשים משפחתיים מטרידים אותי דברים כאלו, ואני אעבוד על עצמי בקטע הזה, של כאמור לא לבצע את קריאת המחשבות מולה ולייחס לה כוונות. להישאר בתוך הראש שלי ולייחס חשיבות למה שאני מרגישה, ולא למה שאני מסיקה שהיא מרגישה או חושבת. אין לזה חשיבות. ומבחינתי אין לי בעיה לפרגן לה, למרות שהיא לא צריכה את זה, היא באגו טריפ של אהבה עצמית.

לפני כשנה וחצי, כשהבן שלה היה רק בן מספר חודשים, קרה משהו שהחריד את כולנו - אחותי הגדולה מעדה בבית שלה ונפלה, כשהיא החזיקה אותו בידיה, והוא עף לה מהידיים ונפל על הרצפה ונחבט בראשו ואיבד את ההכרה. היא הבהילה אותו לבית החולים. זה היה אירוע מאוד מלחיץ, אבל השורה התחתונה היא, שהוא יצא מזה, טפו טפו טפו. בהתחלה לא היה ברור שהוא יהיה בסדר, ועד לאחרונה הוא היה במעקב נוירלוגי לראות אם הוא מתפתח בסדר. כי היה לו בזמנו שטף דם רציני בתוך הגולגולת שנסדקה. כשזה קרה נבהלתי נורא ובכיתי ודאגתי לו ולה נורא. אבא שלי סיפר לי על זה. אחותי הגדולה לא רצתה שהוא יספר על זה לאף אחד, לדעתי כולל לי. היא לא רצתה שידעו. אני לא יודעת למה. בכל מקרה, הסיבה שאני מספרת את זה כאן בהקשר הזה היא שכשהיא היא דיברה איתי כמה שבועות לאחר מכן, אחד הדברים הראשונים שהיא אמרה לי זה שהיא שמחה שאין לה או.סי.די כמו שיש לי. או.סי.די זו הפרעה שכרוכה בחשיבת יתר אובססיבית וכפייתית שיכולה לקחת כל מיני כיוונים. אצלי למשל יש בין השאר חרטה אובססיבית. אז היא אמרה שהיא שמחה שאין לה את זה, ושהיא נקטה גישה חיובית בלי האשמה עצמית וחרטה על מה שקרה, אלא עם חשיבה חיובית ועניינית קדימה על מה שצריך לעשות עכשיו כדי לטפל בזה ותקווה שיהיה בסדר והוא ייצא מזה. ושהיא גילתה דרך המקרה הזה כמה היא חזקה נפשית. לא מוזר שדווקא זה הדבר שיש לה להגיד בסיטואציה הזאת?..... למה להכניס אותי למשוואה?....... כלומר, שוב יש מצדה השוואה של החולשה הנפשית שלי מול החוזק הנפשי שלה, החוסן הנפשי שלה, היא משתמשת בחולשה הנפשית שלי כדי להרגיש טוב עם עצמה, וכמה היא שמחה שהיא לא כמוני, משהו כזה. כמובן שלא אמרתי לה על זה שומדבר, מה שהיא עברה בכלל לא קל, וכל המטרה שלי בשיחה איתה הייתה לשמוע מה שלומה ושלום הבן שלה, להביע את דאגתי ואהבתי, ואולי לנסות לתמוך בה כמה שאני יכולה. אבל היא טיפוס שמתמודד לבד.

אחותי הקטנה אומרת שאני חושבת יותר מדי ונתקעת על קטנות ומייחסת יותר משמעות לדברים ממה שיש להם. כלומר, היא יודעת איזה טיפוס אחותנו הגדולה, גם לה מפריעים לפעמים דברים בהתנהלות שלה (לאו דווקא הדברים שמפריעים לי), אבל אומרת שאני מגזימה ויותר מדי מתייחסת. ואם אחותי הגדולה הייתה קוראת את הדברים שכתבתי כאן, היא הייתה אומרת (כמו שאמרה לי בעבר) שהגיע הזמן שאתנתק מהעבר שהיא כבר שכחה ממנו מזמן, שהיום היא כבר לא מה שהיא הייתה פעם ושהיא מסרבת להמשיך ולהתנצל על זה, שהיא אוהבת אותי ורוצה שיהיה לי טוב ושאין לה שום כוונות רעות כלפי.

אגב, בן הזוג שלי אמר לי אתמול שנראה לו שהיא בכלל לא מודעת להרבה דברים שהיא אומרת, שאין לה בעצם כוונות רעות, שפשוט ככה היא מדברת ומתנהלת, זה הטיפוס שהיא, שזה יותר חוסר מודעות עצמית (למרות שהיא מציגה עצמה כבנאדם מאוד מודע לעצמו ומאוד ריאלי ומאוד מאוד בריא נפשית).

מי יודע, אולי אני באמת מגזימה, רגישה מדי, ומייחסת לאמירות שלה משמעויות עומק שאין להן... מצד שני, אולי אני מכירה את כוונות העומק שלה יותר ממה שהיא עצמה מכירה אותן....

נזכרתי בעוד משהו - יש סיפור משפחתי ידוע על כך שכשהייתי תינוקת קטנה, ההורים שלי תפסו את אחותי הגדולה כשהיא מנסה לחנוק אותי.... יש ביננו הבדל של שנה. כנראה שכשהגחתי לעולם, תשומת לב ההורים בטח עברה יותר אלי. אולי זה גם חלק מהסיבה לטינה הבסיסית שלה כלפי. אחותי הגדולה בעצמה סיפרה לי לפני כמה שנים, שהיא הייתה בטיפול פסיכולוגי ושבטיפול הם דיברו על כך, ואיך שזה השפיע עליה, שזה יצר אצלה חסך באהבה מההורים, או משהו כזה. אגב, היא סיפרה לי ולאחותי הקטנה שהיא דיברה בטיפול על אחותי הקטנה. היא סיפרה על כמה דברים שהיא דיברה עליהם בטיפול. אותי היא לא הזכירה במילה אחת. זה היה נראה לי מוזר. כי היא חלק משמעותי בחיי, ובטיפולים הפסיכולוגיים שלי הזכרתי אותה המון. וזה כאילו אני לא ממש קיימת ביקום שלה. אולי היא מעדיפה שלא אהיה קיימת.

אני נזכרת עכשיו בעוד משהו. באיזשהו שלב, כשהיינו בתחילת שנות העשרים שלנו, יום אחד פתאום אחותי הגדולה יזמה שיחה איתי. היא סיפרה לי שהיא שוחחה עלי עם ידיד מהעבודה, ושהיא סיפרה לו כמה היא מרגישה רע עם זה שאני אדם כזה טוב ושהיא הייתה כל השנים כל כך רעה אלי ופגעה בי. ואז היא התחילה לבכות, ממש להתייפח, ואמרתי לה שזה בסדר, וניסיתי להרגיע אותה ולהגיד שאני אוהבת אותה. וזו הייתה אפיזודה די חד-פעמית של הבעת רגש כזה מצדה. וזה מאוד הפתיע אותי. ומכיוון שאני כזאת חסרת ביטחון ומלאת ספקות עצמיים, איכשהו זה כאילו שעד שהיא אמרה זאת, לא הייתי בטוחה שבאמת הייתי בסדר. לא הייתי בטוחה מה באמת האמת לגבי היחסים ביננו. כאילו הייתי זקוקה לאישור הזה מצדה, שאני טובה, כי עד אז לא הייתי בטוחה. כי אני נלחצת שאני עושה דברים לא בסדר, ואני מלאת רגשות אשמה.

חוצמזה, בשני המפגשים המשפחתיים שהיו השבוע, עם אחותי הקטנה היה לי כמובן כיף כתמיד, ועם אבא שלי הדברים עברו יחסית בשלום (חוץ מאפיזודה אחת קטנה היום, הערה שלו שעצבנה אותי והגבתי עליה בעצבים), ואמא שלי הכינה אוכל טעים (היא כל הזמן מתעסקת באוכל וכל הזמן מציעה אוכל, לפני הארוחה ובמהלך הארוחה ואחרי הארוחה ובמהלך כל היום. אצלה אוכל הוא העיקר בחיים והפיתרון להכל).

אגב, לפעמים במהלך המפגשים המשפחתיים אני מרגישה שאני קצת משתעממת. שזה לא קשור אלי כל מה שקורה. שזה זר לי. שזה פורום שאני לא כ"כ שייכת אליו. אגב, גם עם האחיינים לפעמים אני מרגישה שההתעסקות איתם משעממת, סתמית.... תיקח את זה, תלך לשם, תעשה ככה, תביא לי את זה, תלחץ שמה.... מרתק.... ובסוף גם ככה נהיה בלגן אחד שלם.... אולי זה גם קשור לזה שמדובר ספציפית בילדים של אחותי הגדולה, לא יודעת. יש תחושה כזאת של משהו מעושה. קשה לי להסביר. ואולי גם קצת ירד לי מהם אחרי שהם התנהגו בצורה מתישה ומעיקה. זה לא שאני אדם אנטי-ילדים, ממש לא, אני באה בדיוק ממקום הפוך. כל החברות שלי אומרות שהן בטוחות שאהיה אמא טובה, ונהנות מהאינטראקציה שלי עם הילדים שלהן. חברה אחת אמרה לי שעם אנשים אחרים הבן שלה הרבה יותר מופנם, ואילו איתי הוא נפתח ומתקשר ונותן לי יד ומשחק איתי. וחברה אחרת, אני אוהבת במיוחד את הילדה הגדולה שלה, ויש לנו קשר טוב, או היה, כי לא נפגשתי עם החברה כבר מלא זמן. והחברה תמיד אומרת שאם הייתי בסביבה היא הייתה זורקת אצלי את הילדה כדי שיהיה לה קצת שקט לפעמים....

אבל אולי משהו אצלי השתנה. אולי אני מחפשת יותר מתמיד את הפינה השקטה שלי. הבלגן המשפחתי מעיק עלי, מבלבל.

ואולי כבר הרבה זמן לא הייתה לי אינטראקציה עם ילדים והתרחקתי מהעולם הזה.

ואולי אני בעצמי עדייין ילדה קטנה, ותמיד אהיה.

שיואו, אני עייפה. כבר אלך לישון. רק דיווח ביניים קצר שכזה. כי חשוב לעדכן כאן כמובן. לכל המיליונים שקוראים כאן, חיחיחי

אגב, אני בדרך להחליט (או להפנים) שזה לא כזהההה משנה כמה ומי קוראים כאן. אני רוצה לכתוב כאן, אז אני אכתוב. אם אחר כך זה מגיע למישהו, סבבה. ואם לא, אז זה מקסימום מונולוג מתמשך כזה שלי עם עצמי שמונצח באינטרנט. וורלד ווייד וובּ. אני כאמור עייפה אז אני כותבת שטויות. זרם התודעה זה אני. גויאבה. אצטרובל. אזדרכת. סתם מילים. הממממ. מעניין. אני יכולה לכתוב כאן כל מיני מילים רנדומליות והן תהיינה מונצחות לנצח. שטרונגול! הא הא!

אז איפה היינו.

התגברתי על אפיזודת הזלילה האחרונה שכתבתי עליה בפוסט הקודם ביום חמישי. למחרת בכלל לא הייתי רעבה, אכלתי רק בננה ומנגו (יאמי יאמי)..... כך שזה התאזן.... אז זהו, ממשיכים הלאה. המטרה והתקווה היא שבפעמים הבאות אוּכל מדי פעם קצת להנות גם מממתקים וכהנה דברי מאכל שחיתותיים, במינונים סבירים, מבלי שזה יגרור אצלי תחושת חוסר שליטה, בהלה ומצוקה מלודרמטית. מה הסיפור, תמיד אפשר לצום אחרי זה שבוע והכל מסתדר, נו ביג דיל.

מחר אני לוקחת יום חופש ונוסעת עם אחותי הקטנה אל אחותי הגדולה. אמא שלי נמצאת בימים אלו בביקור אצל אחותי הגדולה, אז נהיה שם כולנו יחד, כל נשות המשפחה, לבלות ביחד ולחגוג לאחותי הקטנה יומולדת. וכמובן יהיו גם שני האחיינים החמודים שלי (הגדולה בת 4, הקטן בן שנתיים), שאני רואה לעיתים רחוקות, וקניתי להם מתנות. לי מאוד מאוד קשה לקנות מתנות, אני לא יודעת מה לקנות לאנשים. מה אפשר לקנות שאין להם, שהם באמת צריכים ורוצים, ושלא מהווה סתם תוספת סתמית ותופסת-מקום למיליון החפצים שכבר בטח יש להם. וגם כך אני מתקשה בקבלת החלטות ומתלבטת המון.... כבר יצא לי לאחרונה לתת כמה פעמים פשוט כסף כמתנה, שיקנו מה שבאמת רוצים וצריכים.... אז בעבודה מישהי דירבנה אותי עם רעיונות ובסוף יצאתי עם השלל הבא: שני ספרי ילדים קלאסיים ("דירה להשכיר" ו"הנשיקה שהלכה לאיבוד", שניהם היו לי ולאחותי הגדולה כשהיינו קטנות, ונראה לי שהם עדיין אצלי איפשהו....), ושתי חבילות טושים. ווידאתי עם אחותי הגדולה שאין להם את הספרים, והתברר גם שחסרים להם טושים, אז מה טוב. איך אני שמחה שהצלחתי לקנות, ועוד משהו מוצלח! (והספרים גם היו ב- 50% הנחה, כך שלא נאלצתי לקנות אותם במחיר המופקע השערורייתי הרגיל שלהם. פאק דה סיסטם).

אגב, תהליך הקנייה היה כך - יצאתי מהמשרד לחנות הסמוכה, וחזרתי אחרי כמה זמן בידיים ריקות. בישרתי לבנות בעבודה שפשוט לא מצאתי משהו מתאים. הבנות הביעו את מחאתן, ושלחו אותי בחזרה לחנות. הבוסית שלי הודיעה לי שאני לא חוזרת למשרד בלי מתנה . אז נזופה אך יותר נחושה וחדורת מוטיבציה חזרתי לחנות, וביצעתי את המשימה. איזה בנות חמודות יש לי בעבודה.

חסרים לי קצת בילויים משפחתיים, בקושי יש. תחושה של משפחה. אינטראקציה מיטיבה ולא פוגעת. אווירה נעימה ואוהבת. אני מקווה שמחר יהיה כיף, מבחינתי אני באה להנות וזו גישתי. פעם הסיטואציה המשפחתית הייתה גרועה יותר, היום זה השתפר כך שמפגשים משפחתיים כאלו יכולים להיות נחמדים.

עם אחותי הקטנה יש לי קשר קרוב ואנחנו מדברות כמעט כל יום. אני מתגעגעת אליה ומחכה כבר לראות אותה ולהתחבק איתה ולבלות איתה. עם אחותי הגדולה יש היסטוריה בעייתית לקשר שלנו, אבל המצב השתפר עם השנים. לא פשוט. כיום יש קשר קורקטי כזה, ואנחנו בקשר לעיתים רחוקות. בעבר הרחוק סבלתי המון מהיחס שלה כלפי, מתלבטת איך לתאר אותו - רע, אכזרי, ירתה בי מנות של רעל - אבל לא אכנס לזה עכשיו, אולי בהזדמנות אחרת. בכל מקרה, היא השתנתה. גם כך אנחנו טיפוסים מאוד מאוד שונים. אבל בפעמים האחרונות שנפגשנו בשנים האחרונות הייתה בינינו אינטראקציה בסך הכל טובה וחיובית, ואני אפילו נהנית במחיצתה, וזה שיפור גדול. אולי גם אני השתניתי, אולי אני פחות שברירית לעומת פעם, וזה אולי גם עוזר.

השגתי לאחרונה את הדיסקוגרפיה של סוזן וגה, וזה יעד החרישה הבא שלי. הנה שיר שלה שאני מאוד אוהבת:

לילה טוב,

אור

נ.ב - עאלק "דיווח ביניים קצר". איזה קצר, אצלי כנראה לרוב אין "קצר", גם אם אני מנסה

אז הנה נגמר לו עוד שבוע. הנה הגיע החמישי הזה, הקצה. הסוף של מחזור המאמץ השבועי. כל כך הייתי זקוקה לסופו של השבוע הזה.... אני מרגישה עייפה וקצת מחוקה..... זקוקה להשלמת שעות שינה ומילוי מצברים. הדינמיקה של השבוע שעבר עלי הייתה בערך ככה: התחלתי את השבוע עם יחסית אנרגיה והשראה, הרבצתי הליכות מהירות אחרי העבודה, התאפרתי בבוקר לעבודה, הבאתי לי לעבודה ירקות ופירות וסנדביצ'ים, ובגדול הרגשתי יחסית נחושה ונמרצת. בסביבות יום רביעי כבר התחילו להיות חסרות לי קצת שעות שינה (התקשיתי להירדם בלילה כשחזרו שיגורי הטילים, כשהבלגן חזר. אוףףףף. דווקא אחרי כמה ימים שסוף סוף הלכתי לישון בשעות נורמליות וזה עשה לי ממש טוב), אז אחרי העבודה פרגנתי לי אחר צהריים וערב ללא הליכה בחוץ, ועשיתי קצת סידורים בחוץ ובבית עם פה ושם. ואמש קצת התעכבתי בהליכה לישון וסחבתי את העייפות, והבוקר קמתי בתחושה לא משהו, הרגשתי מצ'וקמקת (ובכל זאת השכמתי קום ויצאתי לקנות ירקות ופירות אצל הירקן), והכרחתי עצמי ללכת לעבודה, והגעתי קצת באיחור, והעברתי את היום בסמרטוטיות יחסית, ולקראת סוף היום בעבודה, כשכולם הלכו ונשארתי לבד, פתאום נתקפתי חשק לשוקולד והרבצתי קצת משהו קטן שהיה בעבודה, ואז בדרך הביתה הרבצתי איזו גלידה (קסטה) שקניתי בקיוסק וזה היה נורא נורא טעים, במיוחד אחרי שלא אכלתי כזה דבר כבר מלאאאא זמן, ואז אמרתי לעצמי אם כבר אז כבר ועברתי בגלידריה מיוחדת והרבצתי מנה ענקית של כל מיני טעמים מיוחדים וזה היה נוראאא טעים ומספק ברמות אינטר-גלקטיות, ואז התחשק לי פתאום מלוח אחרי כל המתוק הזה, יעני צ'יפס, ועברתי במכולת ליד הבית וקניתי חבילה של תפוצ'יפס כזה 200 גרם (מה, לא שווה לקנות 50 גר' שעולה 5 ש"ח כשאפשר לקנות 200 גרם ב- 12 ש"ח.... חשבון פשוט  ), ואני ושקית הצ'יפס העסיסית הלכנו יחד הביתה ונורא התרגשנו לקראת הבילוי המשותף האינטימי שלנו, רק אני והיא ואולפן החדשות המיוחד בטלוויזיה עם 60,000 הפרשנים ו- 700,000 הגברים הערבים בצילומים מעזה (לא משנה מה מצלמים שם ואיפה, תמיד יש 700,000 גברים ערבים מתגודדים בַּפרֵיים), אין ספק שזו תפאורה רומנטית במיוחד לתינוי אהבים חושני, והמשכתי לאכול את החבילה עד הסוף כי צריך לגמור, למרות שבעצם מלכתחילה כבר ירד לי החשק לאכול את זה בכלל כי הייתי כבר מלאה, אבל הלכתי על זה בכל זאת מתוך אינרציה, אם כבר קניתי, ולא רוצה לשמור את זה לפעם אחרת, רוצה להיפטר מזה (ושהיא לא תעלב שפתאום אני לא רוצה אותה. מחויבות זו מחויבות, ואני לא משחקת משחקים), ואז אמרתי לעצמי, רגע, אישה, ווט דה פאק את עושה? את לא אמורה בכלל להיות בקטע של לאכול מתון? ולהיות עם אורך רוח וסבלנות (שזה בעצם אותו דבר), ולשאוב הנאה וסיפוק מבילויים שאינם אכילה? ורזית מיליון 'תלפים קילו והרבצת הליכות ואת עם אורח חיים חדש ובגדים חדשים וקנית מלא ירקות, ועוד שבוע את צריכה להיכנס יפה יפה לחצאית הקצרה המאאאגניבה בשביל היומולדת של אחותך הקטנה, אז מה קשור עכשיו התקף זלילה בכלל? מאיפה שלפת את זה עכשיו? לא חבל?.....

אבל אז עניתי לעצמי שככה זה, מדי פעם עוד יחזרו לי החשקים האלו, זה לא משהו שנעלם לגמרי, זו נטייה היסטורית לאכילה כפייתית שבמסגרתה מה שאכלתי היום זה כלום לעומת מה שהייתי זוללת פעם, וזה משהו שאני יכולה להכיל כאירוע חד-פעמי מדי פעם, ופשוט להמשיך הלאה כרגיל וזה מסתדר. לפעמים מתחשק, וזה בסדר. חבל להתייסר בחרטות. הנה למשל שיר שכתבתי לפני מספר חודשים אחרי שהתייסרתי בחרטות, כבר לא זוכרת על מה ואם זה קשור בכלל באוכל:

שיתוק

חרטות מרירות מרעילות דמי

בכוויות שחורות מצלקות לבי

המפויח, המנוצח,

על ידי, על ידי

נשאבים החיים מבאר בטני - 

מתרוקנים הכוחות - 

קריסתי אל עצמי

היא שִׁדרַת תנועתי,

תנועתי

אז הפעם בלי חרטות, ערב אחד של התחרעות על שטויות לא יהרוס הישג של חודשים ארוכים של הטמעה אקטיבית של אורח חיים חדש, של השקעה והתמדה ומאמץ. חשוב לקבל גם את החלק הזה בי, לתת לו מקום, להכיל אותו, לתת לו מדי פעם את הסיפוק, ואז לקחת חזרה את המושכות ולהמשיך בדרך המתונה הטובה והבריאה לי.

ברדיו עכשיו ב- 88 יש שירים ישראליים חביבים ישנים משנות השמונים וכאלה, למשל עכשיו: "עוגן הרם!" איזה שיר חמוד..... 

והנה שיר ישראלי שאני אוהבת,

ובאמת אני מייחלת כבר לסוף העונה, לשינויי מזג האוויר:

שבת שלום, שבת שקטה,

גם בחוץ וגם בפנים,

אור

חזרה לי תאוות הקריאה. לקחתי מהספרייה 5 ספרים (מתוכם התחלתי לקרוא את "שלום לך, עצבות" של פרנסואז סגאן), וחברה הביאה לי עוד שניים שהמליצה עליהם.

אני מוקפת במלא ספרים שיש לי לקרוא,

and i'm loving it

yey!

השבוע עשה לי טוב להיזכר בשיר הזה, ששמעתי במקרה ברדיו. אני מאוד אוהבת אותו ולא שמעתי אותו כבר המון זמן, והוא מאוד מרגש אותי, אז התענגתי עליו בלוּפּ

התגברתי על הנפילה שחוויתי לפני כשבועיים. חזרתי למסלול. החיים ממשיכים.

השבוע נפגשתי עם ידיד שלי שכבר המון זמן לא יצא לי להיפגש איתו. היה לי ממש כיף. הוא אדם טוב ומקסים ויש לנו קשר קרוב. חסרים לי מפגשים חברתיים כאלו, בקושי יש לי. אני מתכוונת להעלות את המינון החברתי שלי, או לפחות לנסות. זה עושה לי טוב. גם בתקופה האחרונה נהייתי טיפוס קצת פחות מוטרד, מה שעוזר לי יותר "לזרום" וליהנות. יש אנשים שאני כל כך אוהבת ושמחה שהם חלק מהחיים שלי. לא שיש לי הרבה קשרים חברתיים, להפך.... ממש ספורים, מעטים. ואלו קשרים של אינטראקציה לעיתים רחוקות, פעם ב. יש קשרים שהתרופפו, כדרכם של קשרים ברבות השנים כאשר כל אחד עסוק בחייו, אבל אני אעשה מאמץ להיפגש עם האנשים האלו, אפילו אם זו רק פגישה אחת או שתיים בשנה, גם זה משהו.... 

שבת שלום

אולי בכל זאת לפעמים יכולים לקרות בחיים דברים כל כך מיוחדים ויפים,

אך כל כך נדירים וחמקמקים,

עד כדי כך שהתרחשותם היא בעיניי חווייה שוות ערך ל, נגיד, להיתקל פתאום בחד-קרן באמצע היער.

והחד-קרן מפעים ביופיו, מבהיק בלובנו הטהור, הזוהר על רקע אפלת היער,

רעמתו נראית רכה ונעימה כל כך - מזמינה כל כך לשלוח יד ולגעת, ללטף - 

אך מתוך חשש שמא אבהיל ואבריח אותו - אני משתדלת כמה שפחות לזוז, כמה שפחות לנשום,

ואני יודעת שהגיח לשדה ראייתי רק לרגע קצר, לזמן שאול,

והנה כבר ייעלם ויחזור למחוזות האגדה, החלום.

וגם אם אני בעצם משליכה על היצור האגדתי הזה מתוך עולמי הפנימי -

את כיסופיי,

את מאוויי,

את חסכיי,

את הבלתי אפשרי,

גם אם דמותו המבליחה היא הולוגרמה המוקרנת מתוך הרומנטיקה הבלתי מסתגלת של ראשי – 

זה עדיין מפגש בעל משמעות אמיתית עבורי,

שיכול להשאיר בחיקי משהו מן הקסם, לשאת עמי בלבי,

ואולי כוח,

יכולת לראות גם את החד-קרן שהולך תמיד איתי.

(נ.ב - נראה לי שדימוי החד-קרן הוא קצת קיטשי, אבל הוא פשוט התאים לי כאן.... וכן, הלכתי הפעם על פאתוס הארד-קור )

סיימתי לקרוא את "זרמים באביב" של איוואן טורגנייב. תענוג. נהניתי לקרוא.

איך שהתחלתי לקרוא את הדפים הראשונים של הספר, שמצאתי במקרה באחד המדפים באיזושהי ספרייה, הבנתי שזה ספר בשבילי. ולראייה, לקט ציטוטים נבחרים משני העמודים הראשונים, מושמטים מהקשרם:

"ערב שלם בילה בחברת גברות נעימות וגברים משכילים..... ולמרות כל זה, אותו taedium vitae, שכבר בני רומא העתיקה דיברו עליו - אותו "תיעוב כלפי החיים" - מעולם לא השתלט עליו בעוצמה כה ניצחת; לא חנק אותו כך מעולם.... התפלות, הכעס, השיממון.... דבר-מה טורדני ומאוס, דוחה ומכביד הקיפו מכל העברים כמו ליל סתיו חשוך... לא היה טעם לסמוך על השינה: הוא ידע שלא יירדם.... והוא שקע בהרהורים... לאים, איטיים ורעים... הוא הרהר בהבלוּת, במיותרות ובזיוף הנדוש שבכל האנושי.... אותה הרקה ריקנית מכלי אל כלי, אותה טחינת קמח טחון.... ואז פתאום, כרעם ביום בהיר, תנחת עליך הזיקנה, ויחד איתה - אותו פחד מוות מתגבר והולך, המאכל ומכרסם בכול.... ואז- טראח, לתוך התהום! ועוד טוב אם כך ייראה משחקם של החיים! כי הרי סביר מאוד שלפני בוא הסוף יתפשטו המחלות והסבל בגוף כולו כחלודה על פני ברזל....."

הקיצר, בינגו! לגמרי ספר בשבילי!  נפלא!

אבל, שלא יטעו אתכם התיאורים המורבידיים הנ"ל, הספר מלא ביופי וחיים. ותיאורים פיוטיים של הטבע, הסביבה, והרגעים. למשל, אהבתי מאוד את השורה הזו:

"ושמש הקיץ, החודרת מבעד לעלווה העצומה של עצי הערמון הצומחים לפני החלונות, ממלאה את החדר כולו בזהב הירקרק של אור הצהריים, מעורב בצללי צהריים, והלב מתערסל בלאוּת מתוקה של עצלות, של שאננות ושל ראשית העלומים!"

והשורה הבאה קצת צבטה לי בלב כי הרגשתי שהיא אולי רלוונטית אלי, שאני אחת מאותם אנשים חלשים ופסיביים:

"אנשים חלשים אינם מסיימים דבר - הם רק מחכים עד שיבוא הסיום"

(שאני אוותר על הזדמנות להיבהל ממשפטים שעלולים להצביע על פגם באישיותי?....  )

והספר גם מלא עד מאוד (ובעצם, בעיקר) בתיאורי אהבה והתאהבות, אם כי לעיתים נדמה היה לי, למיטב הבנתי, שהם ספק ציניים, מתוארים בכוונה בפאתוס מוגזם, כמתוך ביקורת כלשהי (זה כבר דורש להיכנס לעלילה, מה שלא אעשה), כאילו מציירים קריקטורה של רגשנות ההתאהבות הראשונית, ההתלהבות הראשונית שלא תמיד עומדת, או מחזיקה מעמד, במבחן המציאות. מצד שני, זה בכל זאת נכתב במאה ה- 19, אולי הטון הציני נובע מהפרשנות העכשווית שלי.... אבל נראה לי שלא.

זהו בינתיים. עד לספר הבא....

(במקביל אני קוראת את האוטוביוגרפיה של מוריסי, הסולן של הסמיתס. גם נהנית (איך אפשר שלא? הוא היה כזה אאוטסיידר מדוכדך ורגיש וסובל. הנאה צרופה . אבל באמת - מתוך השוׁנוּת, הרגישות, הבדידות והסבל האלו צמחה אמנות יפה ומבריקה, שגם נגעה ונכנסה ללבבות רבים, וזו הגאולה), גם אם אני לא מבינה או מכירה את כל מיליון הרפרנסז שלו. אכתוב על כך בפוסט נפרד)

ביומיים האחרונים נשארתי בבית, לא הלכתי לעבודה. הסתגרתי בבית עד יעבור זעם. שילוב של קריסה נפשית קלה עד בינונית, והרגשה פיזית לא טובה. כמו חולשה, כמו תשישות, כמו עייפות אין קץ.

זה מפחיד לחזור למחוזות הנפש האלו שלא הייתי בהם כבר כמה חודשים טובים. פתאום למעוד וליפול לתוך הבור השחור והמחניק, להרגיש את הריקנות המשתקת, את חוסר הכוחות, ההתבוססות. וכמובן, הפנייה המיותרת אך הבלתי נשלטת לאכילה, והרגשת האיכסה, והאינרציה, שכל כך בקלות משתלטת, כאילו לא השתניתי - והשינוי היה מאיר כל כך, נעים כל כך, מחזק כל כך, איך יכול להיות שכל כך בקלות אני מתקפלת בחזרה לתוך עצמי. החולשה הנפשית שלי.... זה חלק ממני, זה המאבק...

בימים האלו, נורא לא היה לי חשק ללכת לעבודה. לא הייתי מסוגלת. הרגשתי מיאוס וחוסר סבלנות. מיאוס מאנשים, חוסר סבלנות לאנשים, עצבים מכל הקלישאות והשטויות של אנשים. אולי התקף מיזנתרופיה קל עד בינוני...

עוד משהו שהרגשתי בימים אלו - שההשראה אזלה מתוכי. שלאט לאט קצת התחלתי לדעוך. כאילו הצבעים אזלו, מהחפצים, מהאוויר, מהמרחב, מהמשמעויות, מתוכי - הכל נותר אפרורי ונטול. אין משהו שיעורר אותי, שידרבן אותי, ייתן לי סיבה ותכלית וכוח.

אבל, חשוב שלא אלקה את עצמי כהרגלי. זה בסדר שיש לי חולשות נפשיות. זה חלק ממני, אבל זה לא כולי. וזה הרי הגיוני שעוד אסבול מימים פחות טובים כאלו. קורה. וקורה שנמאס מהעבודה. זה הכל מאוד אנושי, ומאוד מובן בהתחשב בהיסטוריה הנפשית שלי. וזה לא אומר שאני לא יכולה להמשיך באותו נתיב של שינוי שהלכתי בו. אני מקווה שאוכל לכבות את המחשבות השליליות, או לפחות להנמיך את הווליום שלהן, ושאתמקד בחיובי, כמה שאפשר.... ולמצוא שוב את ההשראה....

אז מחר חוזרת לעבודה, לניירת ולאימיילים... משעמם, אבל כשאכנס לזה בטח ארגיש שבסך הכל טוב לחזור לשגרה, לעבודה שממלאת את הזמן ומסיחה את הדעת, מכניסה סדר בסדר היום.... ולאנשים שהם אנשים טובים שאכפת להם ממני, וכנראה זו אני שהגזמתי בפרשנות ובתגובה שלי לסיטואציה עם אותה מישהי שעצבנה אותי בעבודה....

לילה טוב,

אור

טוב זה הבלוג שלי ומותר לי לכתוב כאן מה שבא לי נכון?

אז אני עצבנית נורא מכל מיני דברים, ואני גם דואגת וחוששת ואני גם בדיכאון בלעעעע.

דיכאון בלעעעע זה שלב אחד מעל דיכאון מעעעע, ושני שלבים מעל מלנכוליה חיננית (בנוסח - הרהורים נוגים אל מול פיורד בלונדיני, או משהו כזה).

אז השארתי הרחק מאחורי את המלנכוליה הנוגה, ואני היום במצברוח של להתלונן על הפאקינג עולם מזדווג-עם-יחמורים הזה.

היום ספציפית גם עצבנה אותי תחת מישהי בעבודה עד כדי כך שבא לי לשבור בלוק איטונג במכת קראטה תוך כדי קריאת "הא-יה!!!" בהגייה יפנית החלטית. מה היא רוצה מחיי?????? גרררררר!!!!! שתדבר איתי במקום לתקוע פרצופים. אנחנו אנשים מבוגרים שיכולים לתקשר! אבל היא לא רוצה לדבר. היא עושה פרצופים. לא מבינה מה קרה כאן היום איתה, בחיי. אוףףףףףף!!!

אני עדיין בחלון הזדמנויות של להאשים את המחזור בעצבים ובדיכאון של הימים האחרונים, אבל אם הוא יבוא ויחלוף ועדיין אשאר עם אותם עצבים, אז הלך התירוץ. אינעל העולם ואשתו הצולעת/פוזלת/משוחחת עם יתושים.

ובעיקר כל המצב הזה במדינה הזאת, ומה קורה פה בכלל, ואנחנו נחלשים, והעולם, וזה, והמוסלמים, ואנטישמיות, ושקרים, והאויבים הכי גדולים שלנו באים מתוכנו, וגם ככה המדינה הזאת במצב קקי, גם בלי קשר למצב הביטחוני, וזה. אני מאוד מובנת נכון? מאוד קוהרנטית ומנומקת. משאירה את הכתיבה הנהירה לאחרים. אני בסופת הוריקן מוחית אז אני לא יכולה. וגם ככה אני לא טובה בדיונים פוליטיים. צריכה לקרוא קודם את האנציקלופדיה העברית מההתחלה עד הסוף ומהסוף להתחלה כדי שארגיש שיש לי בסיס עובדתי מוצק. וחוצמזה תמיד יש לי ספקות.

בקיצור, המצב נורא מעצבן ומתסכל ומדאיג. וכנראה שהדבר הכי נכון שאני יכולה כרגע לעשות הוא להרפות ולהדחיק ולהתעסק בעניינים הקטנים של היומיום.

שיואו, אני לא מבינה איך הגעתי למצב הזה.

ואכלתי 90 קילו שוקולד נראה לי.

המממ, חבל שאשמין עכשיו הכל בחזרה.

בחודשים האחרונים בכלל לא היה בא לי שוקולד. כמעט ולא אכלתי שוקולד בכלל. הייתי במוֹד אחר לגמרי.

ירדתי בחמשת החודשים האחרונים כ- 12 קילו. ירדתי כמה מידות בבגדים, כבר כל הבגדים שלי נהיו גדולים עלי, והתחלתי לקנות בגדים חדשים, במידות שאף פעם לא חשבתי שאגיע אליהן. בשבוע שעבר אפילו קניתי למרבה תדהמתי חצאית די קצרה צמודה, וזה לא נראה מגוחך אפילו בעיני! נראה לא רע. 

אבל אם עכשיו אתחיל לטחון מרוב עצבים, אפשר להגיד ביי ביי לחצאית.

אוףףףף.

וגם, אני לא צריכה להיות תלויה באנשים כדי למלא את הריק שבתוכי.

אני צריכה למלא אותו בעצמי. אני צריכה לעבוד על זה. חזק. להתחזק.

הריק שבתוכי, הואקום הזה, זה עדיין שם. ומפלצת הריק עכשיו מרימה קצת ראש, ואני צריכה להילחם בה. לתת לה מכות בראש עם לום ברזל. הא לך מפלצת מיפגרת, קבלי טובלרון בראש! אה, סליחה, לום ברזל בראש! לכי חפשי מי ינענע אותך!

אני מרגישה מעוכה

הנה, ככה הרגשתי היום: